אז יום ההולדת החל בשבת ב 06:45 בבוקר. התעוררתי כמו חדשה, הבית היה נעים עם תאורה כזו של שמש. היה יום מושלם ליום הולדת (לא יום טיפוסי כי בדרך כלל ביום הולדת שלי כבר מתחילים הגשמים והרוחות. לא היה ככה הפעם).

ישבתי, עם עצמי, מוזיקה נחמדה של שאניה טווין מתנגנת, אני במרפסת.

בסביבות 07:30 שמעתי את חברה שלי עולה במדרגות עם הילדים. שמעתי אותה משתיקה אותם, ואומרת שקט שקט כל הזמן. היא הגיע לדלת ואז שמעתי רשרושים, התעסקות עם הדלת. היא התחילה לקשט לי את הדלת בשלטי "מזל טוב" ובלונים ועניינים.. כל הזמן הזה אני מסתכלת עליה בעינית של הדלת והיא ממשיכה להשתיק את הילדים שעושים רעש בחדר המדרגות.. ואני אומרת לעצמי "אל תדאגי, נשמה אף אחד לא יהרוס לך את ההפתעה." נתתי לה לסיים, בזמן שאני מצלמת אותה דרך העינית, פתאום התפוצץ בלון, אני ניקרעת מצחוק מתאפקת לא להוציא קול, והיא מסננת "כוס עמק.." בין השפתיים בטח גם נבהלה וגם פחדה שאתעורר.

כמובן שהראיתי לה מאוחר יותר את התמונות, היא נקרעה מצחוק, ממש.

מכאן היום שלי המשיך במרפסת עם הנס (זאת היתה ספל ענקית ולכן שתיתי אותה במשך 3 שעות), בעלי התעורר סוף סוף לקראת 11:30, ואז התחיל לנגן לי בגיטרה כהרגלו. שאל אם בא לי לראות סרט.. אמרתי שכן. הוא הדליק סרט ונירדם באמצע (זה היה כבר בסביבות 17:30 בערב), הסרט? לא סרט שהייתי ממליצה לראות ביום הולדת. נזלתי דמעות כל הסרט, הוא עשה אותי עצובה מאוד. ( לסרט קוראים "7 נשמות" או באנגלית "7POUNDS" עם וויל סמית' למי שמעוניין לדעת).

עד כאן, יום הולדת שקט, שבת שקטה.

בעלי לקח אותי למסעדה על גג העולם, קומה 49 בעזריאלי.

פה כבר מתחיל סיפור:

אבא אמר לי במשך השבוע שהוא יבוא עם אחי לבקר אותי בשבת. קבענו.

ביום שישי, אבא מתקשר אלי ומספר לי: אל תשאלי, עבדתי היום שעות נוספות, נתפס לי הגב. כשבאתי להכנס לאוטו כדי לנסוע הביתה האוטו לא התניע לי.."

באותו הרגע לא קשרתי. מיד דאגתי לאבא ובהקשר לאוטו אמרתי לעצמי מה לעזאזל קורה עכשיו עם האוטו?! אוטו חדש!

ביום ההולדת אחד החברים התקשר אלי כדי להגיד לי מזל טוב ואז התחלנו לדבר על מה קורה היום. ואז פתאום כשסיפרתי לו מה קורה עם אבא, נפל לי האסימון, קורה פה משהו, קצת מוזר שנתפס לו הגב וגם האוטו לא התניע. שני דברים משונים שקורים דווקא ביום הולדתי?

כמובן שערערתי בעצמי ולא השקעתי יותר מידי מחשבה בנושא. הגיעה השעה 19:30, בעלי הוציא אותי מהבית למסעדה. היה מדהים והנוף היה עוצר נשימה. המכוניות היו כמו משחקים קטנים שנעים מתחת לבנין. זה היה ניראה לי כמו מיני ישראל כי רגע אחד ראיתי את הבימה מסתכלת קצת ימינה רואה את כיכר רבין, קצת קרוב רואה את הקריה. זה ממש מגניב לראות את תל אביב פרוסה לפני.

אכלנו, שתינו, שבענו.הזמנו קינוח. לא הרגשתי בלחץ, לא הרגשתי שאנחנו ממהרים. היה לי פשוט נעים להיות ככה עם בעלי.

התחלנו לנסוע לכיוון הבית.

אנחנו מגיעים הביתה, אני מיד מסתכלת על החלון למעלה של הסלון שלנו. סתם סקרנות, כאילו עברה בי המחשבה במאית שניה שקורה משהו. ראיתי שהתריסים סגורים למחצה, האור כבוי, ומיד המחשבה נעלמה מראשי כאילו לא היתה.

יצאתי מהאוטו והבחנתי בדבר מוזר. המזגן שלנו של הסלון מטפטף לכיוון הכניסה של הבנין. אם המזגן שלנו דלוק, זה עושה שלולית בכניסה לבנין. והיתה שלולית והמזגן טפטף. מיד הסתובבתי לבעלי ואמרתי לו "תגיד, לא כיבית את המזגן??" הוא הסתכל לרגע ואמר "כניראה שלא" ואז כל הדרך 3 קומות למעלה רטנתי כמה זה לא אחראי, כמה בזבוז בחשמל ואנרגיה, כמה זה לא בסדר שככה הוא שכח את המזגן, הוספתי לזה גם את השלט שהלך לאיבוד ואנחנו לא מוצאים אותו ואמרתי לו שגם בענין השלטים הוא לא אחראי והוא מפיל אותם ומאבד אותם. רטנתי ורטנתי כל הדרך למעלה. הגעתי לדלת הכניסה לבית והבחנתי שהשלטים חברה שלי הכינה לי בבוקר ירדו מהדלת.. נישארו רק שרידים. ממש התעצבנתי והתחלתי להגיד לבעלי "מי הוריד לי את השלטים?! בטח המנקה! אני לא מאמינה שהוא פשוט העלים לי את השלטים!" גם הסתובבתי לבעלי ואמרתי לו "איך כל הזמן אני מחפשת אשמים אה? "

בזמן שאני מסובבת את המפתח במנעול הדלת, אני מתעסקת בשלטים האלה שהעלימו לי.. רוטנת לבעלי עליהם, ובינתיים פתחתי את הדלת וצעדתי חצי צעד ופתאום נדלק האור, קלטתי מלא מלא חבר"ה, אבא שלי ואחי, גיסים שלי עומדים, מעיפים עלי קונפטי וצועקים "מזל טוב!". הטרור שהיה על הפנים שלי מבהלה הם לא ישכחו לי עוד שנים! נבהלתי מהצעקה, רעדתי מההתרגשות והאנדרנלין. אני חושבת שלא התרגשתי ככה מאז החתונה שלי. אני חושבת שפעם אחרונה שהרגשתי את הגוף שלי מגיב בצורה שהוא הגיב היה רק בחתונה.

עכשיו אני חייבת רגע להסביר לעצמי משהו:

זה לא שלא ידעתי! זאת אומרת, ממש לא ציפיתי באותו הרגע שפתחתי את הדלת לראות את מה שראיתי. בכלל לא ציפיתי שיהיה מישהו בבית, אבל כל היום הסתובבתי בתחושה שקורה משהו. בהתחלה הייתי בטוחה שיחכו לי במסעדה. כשנכנסתי למסעדה, קלטתי רק שני שולחנות מאויישים. קצת התבאסתי אבל לא משמעותי.

במשך היום, הראיתי סרטון מצחיק לבעלי, והוא אמר לי "הזכירי לי להראות ל *** בערב". אמרתי לו "מה בערב, אנחנו במסעדה בערב לא?". שמתי לב שהוא החל לתופף על הגיטרה (דבר שניראה לי כמו לחץ ריגעי כזה), והוא ענה "יכול להיות הוא יבוא לפני, הוא רוצה להגיד לך מזל טוב".  עזבתי את הנושא מיד. זה לא נישמע לי הגיוני וטבעי מה שהוא אמר.. אבל אני בהקשר לבעלי, אין משהו שאני לא מאמינה בו.

אבל עדין היתה לי התחושה שישנם כמה דברים מוזרים שהראו לי שהולך לקרות משהו. הענין היה התזמון. הרי אם הם היו מחכים לי במסעדה, הרי ששם הייתי דרוכה ומוכנה לראות אנשים מוכרים.. אם זה היה קורה שם זו לא היתה מסיבת הפתעה מבחינתי כי אני ידעתי.

אבל לבוא הביתה, אחרי ארוחת מלכים, ב 21:30 בערב, מי היה מאמין ומי היה מצפה לראות את החברים שלי שהגיעו מעיר הולדתי, במוצ"ש!

בנוסף, בעלי היה כל כך קר רוח, שום דבר בהבעות הפנים שלו לא הסגיר אותו. לא הרגשתי שמיהרנו במסעדה עם האוכל. אכלתי בנחת, שתיתי לי קוסמופוליטן, נהנתי מהאוכל.

ברגעים כאלה, פתאום בן אדם קולט כמה אהבה יש סביבו, איזה חברים יש סביבו. פתאום קלטתי שאני לא לבד. גם אם ממש ארצה, אני לא לבד ולא אהיה לבד אף פעם.. ואני לא ארצה!

סתם כותבת.. שמחה בחלקה.