היום ישבתי במשרד בבוקר, דפדפתי בפייסבוק וראיתי שאחי העלה שיר.

כשראיתי שהוא העלה את השיר הזה, זה העלה בי זכרונות מהתקופה שהיינו יחד בבית ספר, בחטיבה.

העלה בי נוסטלגיות והגבתי לו "השיר הזה כל כך אתה"

הוא מיד שלח לי הודעה באינבוקס הפרטי:

אחי: אני its been a while?  

אני: נכון. 

מבחינתי. 

אחי: מעניין

יכול להיות בגלל התקופה של השירים האלה? 

אני: יכול להיות שבגלל הזמן. ימי החטיבה היו ימים יפים.

אחי: אני שמח שאני תופס מקום יפה אצלך

אני: ברור שתתפוס מקום יפה אצלי

אחי: בטח... כי את יפה בשלי

אני: לא מתאים עכשיו לשמוע את השיר ולקרוא את השורה הזו

כן.. אז יצא שהתחלתי את היום שלי בדמעות.. למה בכיתי? ניסיתי לחשוב על זה רגע..

קלטתי פתאום כמה הזנחתי את אחי בשנתיים האחרונות.. התרחקתי ממנו. במודע. הוא עשה לי לא טוב, הוא עשה לאבא שלי לא טוב. הוא היה רב עם אבא שלי כל הזמן ואבא שלי היה מתקשר אלי נסער.. ואני גרה רחוק.. אין לי שליטה על הדברים.. אבל אני לא מצליחה להבין למה הוא לא מכבד את אבא! הוא פשוט לא מוכן להתגמש ומנסה לשנות בן אדם בן 57 ללא הועיל.. אחי לא מוכן להבין שאת אבא שלו הוא לא יצליח לשנות.. לטוב ולרע, אז הוא נכנס איתו לתקלים מיותרים.. ואבא שלי הוא החולשה שלי.. אני מוקירה כל יום איתו, אני מרגישה שאני חייבת לו את חיי.. אבל מצד שני, אחי הוא גם שלי, הוא אח שלי. אני אוהבת את אח שלי הגדול. הוא תמיד היה ותמיד יהיה אחי הגדול.

משפחה לא בוחרים ואני עדין שמחה במשפחה שקבלתי. המשפחה הקטנה שלי והמצומצמת.