היה לי יום קשה אתמול. גם מבחינת העבודה, גם מבחינה רגשית. לפעמים אני אומרת לעצמי שאולי כל כך טוב לי בחיים שאני לוקחת קשה מאוד בעיות של אחרים. אני משקיעה המון אנרגיות באנשים סביבי.

אני לא רוצה להעיד על עצמי יותר מידי, אני לא רוצה להוציא את הפוסט הזה שחצני משהו. אני רק אגיד שאני בן אדם דאגן. אני דואגת לאנשים, אני מחפשת אותם, ברגע שאין בעיות לאחרים סביבי, אני אחפש את הבן אדם עם הבעיות ואנסה לעזור לו. זה משהו שהתפתח בשנתיים האחרונות, לא ברור לי ממה ולמה. אני גם לא סופרמן, לפעמים אני מרגישה חוסר אונים כשאני לא יכולה לעזור, אבל אני מחוברת למציאות, אני יודעת שאני לא כל יכול. אז אני שולחת מסר מידי פעם, לינק של מוזיקה, משהו שאני הייתי רוצה לקבל.

אז ההקדמה הזו (שלא הייתי עושה אותה בשום מקום אחר בחיי, רק במקום אנונימי זה), היא בשביל להתחיל ולספר על יום האתמול שלי. היום החל טוב, חזרתי משבוע חופש בשל לימודים. חזרתי למסה כבדה של עבודה לאחר שבוע מה שאומר שבזמן כתיבת פוסט זה אני דוחה משימות וזה הולך לבוא נגדי.. נו מילא.

הארוחה בצהריים ביאסה אותי. הייתי בפורום של אנשים שלא כל כך עניין אותי ואני שונאת כשזה קורה שאני אוכלת עם אנשים שלא בא לי לאכול איתם, זה מבאס אותי. אז כבר התחלתי את הצהריים לא טוב.

אחרי הארוחה בזמן שאני עמוק בעבודה, אני מקבלת בואטסאפ סרטון מהר"צ2. בסרטון אני רואה מישהי, בראש טוב, ניראה כי שתתה אלכוהול אבל היא לא שיכורה אלא פשוט במצב רוח מרומם, ומי שמצלם אותה עומד שם עם הזין שלוף כשהיא יורדת לו וצוחקת ונהנת.

אני לא הבנתי מה אני רואה, חשבתי שהר"צ2 קשור אליה בצורה כזו או אחרת, לא הבנתי למה זה נשלח אלי. כששלחתי לו שאלות, הוא כבר יצא מהואטסאפ ולא ענה לי.

בתזמון מושלם, מיד אחרי שראיתי את הסרטון, פתחתי את הדפדפן של האינטרנט והכתבה הזו במאקו התגלתה לי מיד. זה היה ענין של שניות. מה הסיכוי שהסרטון ישלח אלי ופתאום תקפוץ לי הכתבה לעיניים?

קראתי את הכתבה והזדעזעתי. ולא הזדעזעתי בקטנה, היא השפיעה עלי גופנית, השפיעה על הדופק שלי, על התחושה הכללית, כאבי ראש החלו, לקחתי את הכתבה הזו ממש קשה, ככל שקראתי יותר, כך הגוף שלי הגיב קשה יותר לסיפור. אני מנסה לחשוב למה. אולי התזמון הקצר הזה בין קבלת הסרטון לקריאת הכתבה זה מה שזעזע לי את החיים.

התזמון של הר"צ2 לשלוח לי את הסרטון הזה היה ממש תזמון גרוע. בזמן שקראתי את הכתבה, הקפיצו אותי מהמשרד לבנין אחר של העבודה שנמצא בכלל במקום אחר לפגישה דחופה. היה לי קשה לעבור את הטרטור הזה באותו הרגע, אני לא מתניידת עם אוטו אלא עם אוטובוסים, למזלי (או שלא ומיד אסביר), מישהו התנדב לקחת אותי.

בעודי בסערת רגשות, אנחנו נוסעים לכיוון הבנין ההוא. בינתיים הוא ראה שעובר עלי משהו וסיפרתי לו על הכתבה. הוא מצידו התחיל לתקוף אותה, התחיל להגיד שהיא מטומטמת, שזו אשמתה. אני שגם ככה נמצאת בטלטלה רגשית מהכתבה הזו נורא התרגזתי עליו. אשמתה? איך בדיוק זו אשמתה? שהיא יצאה עם מישהו? שהיא אהבה מישהו? שהיא סמכה עליו? למה מה, היא האחרונה שמזדיינת על כדור הארץ? היא האחרונה שמוצצת? היא האחרונה שמוסיפים טרנדים למיטה כגון מצלמה? מה זו ההתייפייפות הזו?? איך הוא מעז?! ואלה שאומרים "צריך לדעת עם מי לעשות את זה" - איך אפשר לדעת?? יש לכם יכולת ניבוי עתיד?! כי לי לא! הרגשתי שהוא מדבר עלי. הרגשתי כאילו אני נמצאת בתוך הסרט הרע הזה. הבחור שהסיע אותי הבין את העמדה שלי ומהר מאוד השתתק (לאחר שצרחתי עליו "תודה על הטראמפ" וירדתי לו מהאוטו מעצבים).

לפני שנכנסתי לפגישה, הר"צ2 שלח לי את הסרטון השני. הדם שלי החל לבעבע מעצבים, באמת שאני לא מכירה את עצמי ככה, קוראת כתבה וחיה אותה ברמה כזו. אמרתי לר"צ2 שזה עושה לי לא טוב, אמרתי לו שיפסיק ושזו פעם אחרונה שהוא שולח לי דברים כאלה. בשלב יותר מאוחר באותו יום גם דרשתי ממנו למחוק את הסרטונים ושלא יעביר אותם הלאה יותר.

הסיפור הזה המשיך ללוות אותי עד הערב, בזמן הפגישה הרגשתי שעולות לי דמעות לעיניים, יצאתי מהפגישה מידי פעם להתרענן.

בסוף היום, ניסיתי לפרוק את הסיפור הזה, נפגשתי עם חברה וסיימתי את היום בבירה וסושי. הצלחתי לברוח קצת.

עכשיו אני שואלת את עצמי, אם אני, שלא קשורה לסיפור הזה, לקחתי את הענין קשה, היא בטח בתחתית של התחתית. היא הרוסה, היא רוצה למות.

הבחורה ניסתה להתאבד פעמיים (!) בגלל אנשים כמו הר"צ2 שהחליטו להעביר הלאה את הסרטון.

יש פה כמה שנכנסים, אפילו מנויים, קוראים קבועים. אני מבקשת מכם, קבלתם את הסרטון? מחקו אותו. מספיק. כל אחד שמוחק, זו עוד שרשרת העברות שנקטעת.

סתם כותבת..