אני שוקעת. אני שוקעת לזה לאט לאט. דכאון. כמו בור שחור כזה,חול טובעני שלאט לאט יורדים אליו למטה, הוא מושך אותך למרות שאת לא רוצה.

אני לא מסוגלת לדבר עם בעלי. אני מרגישה שאני רוצה שיתקרב אבל מתרחקת בעצמי. לא בא לי לענות לו על השאלות הנוקבות שהוא שואל. היום שאל אותי "נו עשית משהו?"

זה כל כך נוקב וקר... זה גורם לי לבכות, הוא לא מבין את זה. הוא פשוט לא מבין את זה.

אני כותבת את השורות האלה ובוכה, אני מגיבה בתגובות, וכל תגובה אני כותבת גורמת לי לבכות. אני לאט לאט מכניסה את עצמי לבור השחור הזה - דכאון. אני לא מצליחה לשלוט בזה. אני לא יכולה להרים את עצמי הפעם. ואין מי שירים אותי. רק בעלי.. והוא מצליח בינתיים רק להוריד אותי, לדחוף אותי עוד קצת לבור השחור הזה.

אחרי ששחררתי עוד קיטור פה בבלוג התקשרתי לרופא שלי:

-מה שלומך?

-טוב תודה

-תראה, אני עושה את המעקב זקיקים וזה לא ניראה שזה הולך להתקדם..

-תראי, אנחנו פשוט נתקדם עוד צעד הלאה, הגיעי אלי, אתן לך הפניה, את תגשי למכון לפריון.

- טוב.. ~בלחישה עם הגולה של הבכי בגרון~

פרצתי בבכי במשרד. ואין לי למי לבכות. אף אחד לא שם.. גם לא הייתי מעזה לבכות למישהו במשרד..

הייתי נסערת.. בפנים.. מבחוץ הייתי ניראית רגועה.. קרירה אבל.

נכנסתי לאוטו. לא הייתי מסוגלת לנשק אותו.. הוא כמובן לא ניסה.

שאל אותי מה קרה לי.. התאפקתי ממש ממש חזק לא לבכות מולו. ממש ממש לא רציתי לבכות מולו.. הוא גורם לי להרגיש מטומטמת כשאני בוכה.

לא הצלחתי להחזיק את עצמי. התפרקתי שם באוטו.. נחנקתי מדמעות. הוצאתי. פלטתי לו בשקט על המכון לפריון. הוא התעצבן עלי. הוא התעצבן והטיח בי האשמות שהנושא לא בראש מעייני, אמר לי "בגלל זה אני מתעצבן, את לא קוראת על כך, את לא מבררת, את לא מנסה"

ואני בוכה. הסטרית ובוכה. עוד דמעה ועוד דמעה. נכנסתי להסטריה של בכי.. לא יכלתי לשמוע אותו יותר.. הייתי מוכנה לקפוץ מהאוטו באותו רגע.

אני מרגישה לבד בכל הסיפור. הוא הוריד אותי אצל הרופא ואמר "חבר מהלימודים מחכה לי אני לא אוכל לחכות לך כאן"

סיננתי "בסדר" ויצאתי מהאוטו. שוב, בלי לנשק, בלי להסתכל בכלל..

אני עצובה. חזרתי עצובה, חזרתי מדוכאת הביתה אחרי שקבלתי את הפניה למכון. התקלחתי וסיימתי את היום בשקט, לבד..

כי בסופו של יום, במיטה, כשעוצמים עיניים אני לבד לבד.