לא סידרתי את הארון בחדר השינה עדין ולא את השידות הקטנות והשידה הגדולה של הלבנים ולא ניקיתי עדין את הויטרינה בסלון שהיא קטנטנה ואין בה הרבה דברים אז אני לא רואה בזה יותר מידי עבודה ועדין לא נכנסתי לארון האמבטיה אם כי את האמבטיה ואת השירותים כן ניקיתי וגם צבענו שם את התקרה. אחלה הספק אני חושבת.
שבוע שעבר התחלתי את השבוע שוב עם חום והקאות, זה החל יום ראשון בבוקר התעוררתי עם בחילה והרגשה נוראית ולא הצלחתי לקום מהמיטה. בשעה שבע וחצי בבוקר הקאתי את מה שלא היה לי להקיא ואז החל לעלות לי החום וההקאות נמשכו לצהריים. (אני רוצה להגיד זה סבל נוראי להקיא אבל עוד יותר כשאין מה.. התחושה היא קיבה שמתכווצת ועוד רגע יוצאת לי דרך הלוע). אה כן וזה לא הריון למי שתהה...
3 ימים הייתי מרותקת למיטה בלי יכולת לזוז יותר מידי.
בגלל 3 הימים האלה זה לקח לי המון זמן מהניקיונות מה שאומר שכל ההספק הנ"ל בוצע ביומיים האחרונים בעזרה ענקית של בעלי היקר שהחליט להצמד אלי בכל הקשור לניקיונות.
ביום השלישי למחלה החלטתי כן לקום מהמיטה למרות שהייתי סמרטוט ולהתחיל לעשות את כל הבדיקות שקבלתי מהמומחית לפריון - בדיקות דם, בדיקת פאפ ובדיקת שד. את כל הבדיקות תקתקתי באותו יום כשכל אחת מהבדיקות במקום אחר לגמרי והתרוצצתי ורצתי כי במזל היה לי תור לאותו יום לבדיקת שד. אני ממתינה עדין לתשובה של הפאפ ושל הבדיקות דם. אבל בדיקת השד יצאה תקינה לחלוטין. היא הכריזה על זה בזמן שהתלבשתי, עניתי לה "לפחות משהו אצלי תקין".
אז אין מקום שלא נגעו לי בו באותו יום, מיששו לי את השד, מיששו לי את הכוס, הוציאו לי את הדם.. העיקר שסיימתי לעת עתה עם הבדיקות.
היה לי ריב עם בעלי אתמול. הוא אומר שלא דיברתי אליו יפה מול אחותו, הוא אומר שלאחרונה אני מדברת אליו בזלזול ובחוסר כבוד. מיד נגיע לזה, בכל אופן, זה היה באוטו אחרי שהורדנו את אחותו בבית. והוא צרח עלי באוטו והרים את הטון כל כך גבוה שהתחלתי לשמוע צפצופים באוזניים.. בהתחלה הייתי סבלנית לצרחות שלו אבל ככל שהייתי סבלנית וניסיתי להנמיך לו את הטון בזה שדיברתי אליו בשקט ובקשתי שידבר יותר בשקט הוא רק צרח עלי יותר חזק.. עד שהגענו הביתה, לא חיכיתי שיכנס לחניה אפילו, פשוט רציתי לצאת מהאוטו ולברוח. אז יצאתי מהאוטו וברחתי במדרגות הביתה..
התחלתי לבכות בהסטריה, האמת שלקחתי קשה את הצרחות שלו, לאחרונה הוא מרשה לעצמו לצרוח עלי כשמפריע לו משהו, אני לא יודעת מאיפה הוא קיבל את הרושם שעם צרחות אני אבין טוב יותר.. אז אני מנסה לגרום לו להבין שזה לא יעזור וכל פעם שהוא צורח עלי אני בורחת.
כשהוא צרח עלי, הוא שאל האם הוא אי פעם דיבר אלי לא יפה ליד אחי או ליד אבא שלי.. זה היה הרגע בו יצאתי מהאוטו כי לא יכלתי לשמוע אותו צורח, אבל בזמן שבכיתי, התחלתי לחשוב מה קרה כאן. הוא התעצבן שכביכול התייחסתי אליו לא יפה ליד אחותו ויום לפני גם מול חבר שלו.. חשבתי על זה ובדרך כלל באמת אני בולמת ולא מוציאה מילה מול חברים ומשפחה אבל לאחרונה הרגשתי בנוח, בנוח מידי אולי, לדבר חופשי בלי סינונים.. טעות שלי.. אבל ברגע שהשווה את הדבר לאחי ולאבא שלי התחלתי באמת לחשוב האם דיבר לא יפה לידם ניסיתי להזכר, היה לי קשה להזכר.. למה היה לי קשה להזכר? כי הוא פאקינג לא רואה אותם בכלל! כשאני נוסעת לחיפה, הוא לא בא איתי, כשאני נפגשת עם חברים הוא לא בא איתי, הוא רואה אותם פעם באף פעם, אז איך בדיוק הוא מרשה לעצמו להשוות, כשאני נהייתי חלק נכבד מחייו, חברים שלו רואים אותי בתדירות גבוהה, המשפחה שלו רואה אותי בתדירות גבוהה כל כך שכבר נהייתי חלק מהאחים (כך הם אומרים, זו לא אני נתתי לעצמי את התואר הזה ככה סתם). יש כאן הבדל מהותי בתפיסה של הסביבה שלו אותי מול התפיסה של הסביבה שלי אותו. הסביבה שלי רואה אותו כמשהו מעורפל, חברים שלי בקושי מכירים אותו (החברים מעיר הולדתי הכוונה).
אתמול אחרי שלא דיבר איתי ואני בכיתי בכי הסטרי, הייתי עצבנית נורא וטעונה נורא אבל עדין שמרתי על קור רוח, דיברתי אליו בטון נמוך ושקט ואמרתי לו משפט שכניראה קיבל בצורה קשה, הכוונה שלי היתה לדקור אותו. אמרתי לו שהוא בכלל לא רואה את אחי ואבא שלי, אמרתי לו שהוא לא יכול בכלל להשוות את מערכת היחסים שלי עם המשפחה שלו שאני רקמתי לעומת מערכת היחסים שלו עם המשפחה שלי שהוא בקושי רקם וזה משהו שנרקם מעצמו וקצת רופף מפעת מרחק.
ואז אמרתי לו "אתה בקושי מכיר את אבא שלי ואת אחי". ככה. אני בטוחה שזה הפריע לו, משהו בו פתאום התרכך אחרי שאמרתי את זה.. הוא חפר לעצמו בור זה מה שקרה לו.
בהמשך למה שאמר לי שאני לאחרונה מרשה לעצמי לדבר כמו שאני מדברת, אמרתי לו שזו נגזרת מאיך שהוא מתייחס אלי לאחרונה. אני יודעת שזה נשמע כמו התיפייפות אבל זה באמת ככה. הוא מבאס אותי, יש לו פרצוף חמוץ, כל מה שהוא עושה איתי זה לישון, הוא לא איתי, ואם אני מדברת איתו הוא מאבד את הסבלנות מהר ומעדיף לצפות בטלויזיה. בריב הקודם כשדיברתי איתו הוא התחיל לצרוח עלי שאני מתעסקת בשטויות והחל להטיח בי דברים על הלימודים והעבודה, הזכרתי לו את זה ואמרתי לו שאני לא יכולה לדבר איתו, אמרתי לו שהוא לא נגיש, אמרתי לו שהוא קר ומנוקר.
אתמול הריב הזה שהיה לנו היה משמעותי מאוד, הצלחתי להטיח בו את כל מה שמפריע לי, הצלחתי להגיד לו כל מה שיושב לי ואני מטפטפת לו לאחרונה. את זה גם אמרתי לו, אמרתי לו שבגלל שאני לא מצליחה לדבר איתו ולגשת אליו, אני אומרת לו דברים בטפטופים.. כניראה שהבין למה אני מתכוונת ופתאום חיבר את כל הטפטופים שלי לבעיה אחת.
פתאום הגבר הזה שצרח עלי באוטו נעלם, נישאר גבר מהורהר, נשאר גבר קצת עצוב, פתאום בעלי הבין אותי. לראשונה אני מרגישה שהוא באמת לקח את מה שאמרתי לו ברצינות, באמת הפריע לו שככה אני מרגישה ואולי גם הבין מדוע אני מדברת אליו בחוסר כבוד וחוסר סבלנות גם מול אנשים.
הרי הוא מכיר אותי, הוא יודע שכביסה מלוכלכת אני עושה בבית ולא מוציאה החוצה, הוא יודע שאם זה קורה לי (וזה לא קורה לי), זה ללא שליטה וכניראה יש כאן משהו מעבר. עכשיו הוא יודע.
האמת, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, לא ידעתי מה אכתוב, ידעתי שזה יהיה על הניקיונות ועל הבדיקות, לא חשבתי שאתחיל לכתוב כאן על כל הריב הזה שהיה לי עם בעלי.. אני מאמינה שהפוסט הזה יהיה מאוד מייגע למי שקורא אותו.. אולי אני כותבת כאן את הדברים כדי לראות שיפור בעוד כמה חודשים.. לדעת שהיום אנחנו כאן ומחר נהיה במקום אחר, טוב יותר. כן, נכון, זו הסיבה שתעדתי.
אני מזכירה לעצמי כאן שאני רק בת 24. אני עדין לומדת איך להתנהג, אני לומדת להיות אישה טובה, אני לומדת להיות סלחנית, אבל גם לי יש רף של דברים שאני מוכנה לסבול, גם אני מאבדת שליטה לפעמים... אני רוצה להצדיק את עצמי ולהגיד לעצמי שאני בסדר אם כי אני לא אומרת את זה בלב שלם.. עדיף ככה. שלא אחשוב שאין לי מצויינות לשאוף אליה.. טוב אני מתחילה להשמע פלצנית ולא בא לי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
