אני יכולה מידי פעם לחשוב עליך. פתאום ככה באמצע החיים להזכר בך, פתאום לחטוף את כאפת המציאות ולהבין שגדלתי בלעדיך, להבין שגוף שיצר אותי כבר לא חלק ממני, לא יהיה חלק ממני.

אני מידי פעם חושבת על כך שאינני יכולה ליצור איתך קשר גם אם הייתי מאוד רוצה. אין לי מושג איפה את, אין לי מושג אפילו מי את, לא יודעת במה את עוסקת, עם מי את מסתובבת והיכן. קשה לתפוס דבר כזה, אדם שהיה חלק מחיי..

אני יכולה פתאום באמצע החיים להעלות דמעות לעיני כשניזכרת בך.. אבל הן לא זולגות. אני לא מרשה לעצמי. אני מיד בורחת ובולעת את הדמעות האלה. לא אבזבז אותן עליך.

אני מעבירה ימים ארוכים כשאת בכלל לא עולה למחשבותיי, לא ניזכרת בך בכלל, זה כל כך מוזר לחשוב על הרעיון הזה שבת לא חושבת בכלל על אמא שלה, מנותקת ממנה לגמרי, אבל איכשהו את, מכשפה, מצליחה פעם באף פעם להכנס לי למחשבות חזק כל כך, וכל הקונספט הזה של חיים בלעדיך ניראים לי כל כך דימיוניים, הרעיון הזה ניראה כל כך לא אמיתי, כל כך סוריאליסטי. 

בת שגרה במרכז הארץ לא רואה ולא שומעת מאמה שגם גרה במרכז הארץ.. מרחק 20 דקות אחת מהשניה באוטובוס אני מאמינה, אם את עדין כאן בכלל, אם את עדין גרה כאן.. איפה זה כאן? איפה את..?

לפעמים אני חושבת מה היה אם... למרות שאחי פעם אמר לי "אל תחשבי אף פעם מה היה אם.. זה בזבוז זמן".. אני מניחה שהוא צודק, אבל אני לא יכולה לשלוט בשאלה הזו שעולה לי לראש.. קשה שלא לנסות לדמיין מה היה אם עדין היית חלק מחיי, מה היה אם עדין היית בת זוגתו של אבא? מה היה אם היית ממשיכה להיות אמא שלי? האם הייתי אותה אחת? האם התובנות שלי על החיים היו שונות? האם הייתי טובה יותר? עם תפיסת עולם יותר אידיאלית?

כשהייתי קטנה, מיד קינאתי בילדים שהיו להם מיליון בני דודים כשפשוט לא זוכרים אפילו איך קוראים להם, כל כך הרבה דודים ובני דודים, משפחה מורחבת, סבא וסבתא שגרים מעבר לכביש, הורים. כשהתחתנתי עם בעלי, אחד מבין הרבה דברים שעשו אותי מאושרת היה שנהייתי חלק ממשפחה כזו, הערך שלי למשפחה עלה אפילו יותר, להיות חלק משבט גדול זה אחד מהשדרוגים הגדולים שעשיתי בחיי. אני גאה במשפחה שהצטרפתי אליה. 

אני לרגע לא אומרת שאינני גאה במשפחה שלי המצומצמת.. יש לי את האח הככי מיוחד שיכלתי לקבל, יש לי את האבא הכי חזק והכי גדול והכי מקסים שבהזמנה אפילו לא הייתי מצליחה להביא.. 

ואז אני חושבת עליך. גם אותך לא הייתי יכולה להביא בהזמנה.. את עזבת. עזבת ולפעמים נדמה שלא הסתכלת לאחור. ברחת. 

כשנפגשתי איתך, נפגשתי איתך ושאלתי אותך שאלות.. אבל לא הייתי נוקבת מספיק.. הייתי רחמנית מידי אליך, כשהרגשתי שערבבת אותי הרפיתי. הדבר האחרון שרציתי היה לדחוף אותך לפינה של התשובות הקונקרטיות.. רציתי שתגיעי לשם לבד.. לא דחיפה.. זה לא קרה ואני נישארתי ללא תשובות.

אני לא יודעת אם אצליח ליצור איתך קשר שוב, לכי תדעי, אולי פעם, בטעות, אתיישב לידך באוטובוס או אחלוף על פניך ברחוב.. אני אזהה אוך. אין לי ספק בכך. אני אזהה אותך אבל האם אגש? 

את לא תזהי אותי. את לא תאמיני שזאת אני, הבת שלך הקטנה, עם בטן הריונית, הבת שלך בהריון, מפתחת לעצמה משפחה משלה, עושה לעצמה תיקון.. ואת לא תיהי חלק מהתיקון הזה.. אף פעם.