כניראה שהציפיות שלי גבוהות מידי.. כניראה שציפיתי יותר מהסביבה שלי ברגע שאכנס להריון.

אני מרגישה שאני עוברת את ההריון הזה לבד, (אין לי מילה וחצי מילה רעה על בעלי. עושה הכל מצוין, לא עליו הטענות כאן).

לפעמים אני צריכה את הנגיעה הנשית, את המילה הנשית, ההזדהות.. פתאום המחסור הזה מאמא מורגש יותר מתמיד עכשיו.

חמתי די רציונאלית ועניינית.. היא תעזור המון אני יודעת. היא בתכלס תמיד תהיה שם וזה ברור לי.. אבל לפעמים אני רק צריכה יחס.. לא יותר מזה, לא עריסה, לא מיטה, רק מילה, טלפון לשאול מה מצבי, איך אני..

אז לא אני לא יושבת בחיבוק ידיים ומחכה לטלפון המיוחל.. אני מרימה טלפון, אבל זה לא זה..

אני מתחילה לחשוב על החברות שלי. הרי שיש לי שלוש כאלה - ברכה וציונה ושרה.

ברכה היתה בסיני בחודש האחרון, חזרה לפני כשבועיים והצלחנו להפגש פעם אחת בלבד.. פעם אני לא יכלתי, כמה פעמים היא בטלה ואז סוף סוף זה קרה בשישי האחרון שברכה קראה לציונה ואמרה לי לבוא.. כאילו הרגישה שעבר עלי משהו לא טוב.

ציונה לא יצרה קשר כבר כמה שבועות.. אני הרמתי פעם או פעמיים טלפון.. אבל התעייפתי לעשות זאת שוב.. הרגשתי שאני ננטשת על ידה.

שרה? מחפשת, מגששת, שולחת מידי פעם תמונות של תינוקת עם טוטו, מראה לי מה בדיוק תעשה לתינוקת הקטנה שלי כשתגיע.. אני יכולה להגיד שמשרה אני מקבלת הכי הרבה תשומת לב בנושא.. הודיתי לה על כך.

חמישי האחרון היתה לי סוג של התפרקות (יכול להיות שההורמונים מתחילים לשחק כאן?), בכיתי בהסטריה לבעלי שאף אחד לא מחפש אותי, בכיתי לו שאף אחת לא שואלת לשלומי, אף אחת לא מתעניינת.. התחלתי להגיד לעצמי שאין ברירה, אני חייבת עכשיו להתאים את  עצמי למצב - אני הולכת להיות אמא. חברות שלי אפילו לא קרובות לזה. אנחנו לא באותו ראש.. בטח לא עד מתי שיתחתנו. עד אז, אנחנו בפאזה שונה לגמרי.. ברכה לוקחת את עצמה כל שני וחמישי וזורקת את עצמה איפה שהיא רק רוצה - אם זה בעיר אחרת, אם זה בסיני.. לוקחת את הזמן, נהנית מהחיים. ציונה סטודנטית למשפטים, וכמו כל סטודנט גם היא מחפשת את הבילויים המפרקים עם האלכוהול והמוזיקה.. כן, אני גם אוהבת את הבילויים האלה, אבל עכשיו אני ממש לא במוד לזה.. מינימום בית קפה קטן ומקסימום מקס ברנר עם מוזיקה קצת יותר רועשת מהרגיל.

מוצאת את עצמי מחפשת אחר קשר אמהי, או לפחות אחר נשים אמהות בעצמן.. רוצה להיות קשורה, לא להרגיש יוצאת דופן..

אחרי שבכיתי לבעלי הוא הלך לחתונה התחנן שאצטרף אליו, לא רציתי, גם ככה באסתי בזה שרגע לפני שיצא מהבית בכיתי לו בצורה הסטרית והוא יצא בלי להיות רגוע, אז המשכתי לבכות לר"צ2. הוא פשוט הבן אדם שאני מרגישה ממנו הכי הרבה אכפתיות לאחרונה.. הוא מחפש אותי בתדירות יומיומית,  אם לא יכול לדבר, אם לא יכול להרים טלפון, שולח לי הודעת סמס.. הוא הצליח קצת לעודד, קצת להסביר לי את המצב שלי (כן הגעתי למצב שאני צריכה ראיה אובייקטיבית לגמרי, מבחוץ למה שעובר עלי), אז חוץ מההסברים שלו על ההורמונים שעוברים לי בגוף עכשיו בגלל ההריון, הוא נתן הסברים גם לגבי החברות שלי שנמצאות בסטטוס אחר, נתן הסבר לזה שבאיזשהו שלב מה שנשאר לנו בחיים זו המשפחה. לא חברים, לא מכרים. משפחה נטו. זה לא עודד אותי במיוחד.. אבל הוא הצליח בכל זאת כן להפסיק את הדמעות שזלגו על לחיי כמה שעות טובות.

אז מנסה את גיסתי, היא טרודה מאוד עם הבעיות שלה, אני יודעת, נפלו עליה תיקים שאני לא מאחלת לאף אחד, בשבת האחרונה היא אמרה לי שאחרי מה שהיא עברה הכל נכנס לפרופורציה..

כניראה שבאמת אני צריכה לשבת בשקט ולהפסיק לדרוש מהסביבה שלי יותר ממה שאני מקבלת..

ובכל זאת, צמאה למילה טובה אחת.. מילה של אישה.. אישה אוהבת.