הייתי בלידה של עצמי. טוב לא בדיוק בלידה עצמה אלא אחרי בבית החולים.. ראיתי את עצמי תינוקת והאכלתי את עצמי בבקבוק שאבא מסר לידיי. זה היה ניראה כל כך סוריאליסטי להאכיל את עצמי.. אני התינוקת שכבה על המיטה עם טיטולים על הגב, ניסיתי להאכיל ככה. אני התינוקת לא היתה רעבה כל כך אז הרמתי אותי וניסיתי להוציא לי גראפסים.. בסוף פלטתי את המעט שנכנס.. (פה נשאלת השאלה למה מבקבוק ולא הנקה?),

אמא היתה ניראית מותשת ועצובה, אבא היה ניראה מאוד שמח ומאושר אך מאופק בגלל אמא.

החזקתי את עצמי, טיפלתי בעצמי ואמא? בקושי החזיקה את - אותי (התינוקת)אם בכלל. 

אבא לקח אותי לידיו ומדבר אלי (לתינוקת) ואז שאלתי אותו מה קורה לאמא, הוא עונה שהיא מדוכאת ושלא החזיקה את התינוקת בכלל. אבא ממשיך לטפל בי במסירות ואהבה, מחייך ומשחק איתי.

באתי לאמא ושאלתי אותה אם היא עצובה או מותשת מהלידה, היא ענתה לי שהיא מותשת.. לא היה לה סבלנות אלי ולשאלות שלי במיוחד. שאלתי אותה אם ילדה בלי אפידורל והיא אמרה שכן.. שאלתי אותה למה.. אמרתי לה שאני באה מהעתיד ושם רוב הנשים בוחרות ללדת עם אפידורל.. היא הסתכלה עלי ולא ענתה. אבא ענה במקומה שהיא רצתה שיהיו סיבוכים ולסבול (מוזר כי דווקא לידה טבעית היא פחות מסוכנת מלידה עם אפידורל, אך בחלום מתואר בדיוק הפוך), גם פה היא לא כל כך הגיבה.. היא היתה ניראית אומללה כל כך (אני יודעת שהיא רצתה בן ולא בת).

פתאום אני מסתכלת למטה ואני רואה את אחי הגדול בן שנתיים.. אני מלטפת לו את הפנים, הוא מרגיש לי כל כך רך וחלק ואני זוכרת שהיה ניראה לי מוזר שאחי רך וחלק הרי אני מכירה אותו מחוספס ומלא שיער, אבל הזיעה שלו היתה מוכרת לי טוב. אני מנשקת אותו במצח ואז הוא החל לשיר לי שיר עצוב לא זוכרת איזה כשדמעה נוזלת לו מעין שמאל.. אני מלטפת אותו והיה ניראה לי ממש לא סימפטי לראות תינוק בן שנתיים מזיל דמעה של כאב וצער, דמעה של מישהו שעבר משהו בחיים ויודע מה זה סבל. אני מתחילה לבכות בכי הסטרי, ואז הוא מזיל דמעה בעין ימין.. ממשיך לשיר לי ואני בוכה ובוכה... ומתעוררת. כך נקטע החלום ההזוי הזה..