במקום לכתוב איזה עדכון משמח, משהו על ההריון, משהו אולי על החיים שלי.. אני באה לכאן כי בעלי קצת הקשה עלי לאחרונה והבלוג הזה הוא סוג של פסיכולוג.. אז תמיד בסוף אני מוצאת את עצמי בורחת לכאן.

לאחרונה אני תלותית יותר, אני חושבת גם שאני צריכה יותר חיבה, הסקס לאחרונה פחת משמעותית וזה משהו שמשפיע עלי כי זו הקרבה הכי חזקה שיש לי לבעלי וכשאין את זה אני מרגישה ריחוק.

כן זה נשמע רע.. קרבה מסקס רק? זה עצוב.

בעבודות הבית אני גם צריכה עזרה אם כי אני משתדלת לבקש מעט.. תשומת הלב זה מה שאני צריכה, לא שיעשה באמת את הכלים או שיסדר איתי קצת את הבית.. אני רוצה שכשאני ניגשת לשטוף כלים, שיבוא ויחבק אותי ויתן לי נשיקה.. לא שילך ויקבור את עצמו במיטה מול הטלויזיה בחדר... אני מרגישה ככה כמו עוזרת בית ולא כמו אשה.. אשתו.

שבוע שעבר, כל השבוע הוא חזר מאוחר. מאוחר זה אומר בין השעות 21:00-23:00. כל הזמן מדברים איתי על פרופורציות.. "יש נשים שהגברים שלהם סוגרים שבועיים בצבא", "יש דברים גרועים יותר", כל מיני תוכניות טלויזיה וכתבות מזעזעות על דברים שקורים ואני כביכול בוכה על כך שבעלי לא בבית..

אז כן בא לי לבכות, סעמק פרופורציות! אני רוצה את בעלי! אני רוצה שיבוא הביתה לפחות פעם אחת בשבוע בשעה סבירה ושיקדיש לי זמן.

כשהוא מגיע הביתה בשעה מאוחרת, יש לי המון דברים להגיד והמון בקשות ואז זה יוצר מצב שאני חופרת לו והוא מתעצבן עלי.

ואם זה לא מספיק ישנה בעיה שאני מנסה להוקיע אותה מהשורש, בעיה שאני לא מוכנה לעבור איתה על סדר היום. הוא לא מתקשר אלי בכלל במשך היום.. הוא אומר שהוא עסוק כל כך שאפילו לשירותים הוא לא נכנס...

אני בהריון חודש שביעי. אם קורה לי משהו? אם יש לי כאבים? אם אני צריכה אותו? אני יודעת שהוא עובד קשה, אני יודעת שיש לו עבודה טובענית (בכל זאת, זה צבא ובעלי הוא ציוני והוא לא יעשה כלום בחיים שלו חוץ מצבא.. הוא מקדיש את חייו לצבא).

אני מנסה להיות האישה המפרגנת, אבל יש דברים שאני כבר לא יכולה לפרגן עליהם.. נורא קשה לי עכשיו להשריש בו את השינוי.

העובדה שהוא חוזר הביתה מאוחר גורמת לכך שהוא חוזר אלי חסר סבלנות כי אני כביכול חופרת.. אבל יש לי הרבה להגיד בגלל שלא דיברנו כל היום, בגלל שהוא לא עונה לי כל היום ולא חוזר ולא מתקשר, והוא חוזר מאוחר.. זה יוצר מצב בלתי אפשרי.. מה הוא מצפה? שאני אסתום ולא אדבר? שלא יהיה לי מה לספר לו בסוף היום? אם היה פורס איתי את זה במשך היום לא הייתי חופרת בסוף יום ואז הוא לא היה מתעצבן.

יום חמישי הוא אמר שהוא לא יפגש עם חברים (כמידי יום חמישי), והוא ישאר איתי. אני לא שמחה כשהוא עושה את זה כי זה ממש לא מאזן את הבעיה.. אבל יש בי חלק ששמח שהוא מחליט להשאר איתי.. הייתי כל כך שמחה שרציתי לצאת איתו לדייט, אמרתי לו שנלך לסרט או משהו, התרגשתי אפילו, חיפשתי סרטים.. ב 20:00 בערב כשהוא עדין לא נכנס הביתה, הפסקתי להתעסק בדייט הזה.. ב 21:00 כבר שלחתי לו הודעה שאנחנו לא נצא לדייט.. ב 21:45 הוא נכנס הביתה.. חשק לצאת כבר לא היה לי... שוב שתקתי, הזמנו פיצה והוא נרדם.

בשישי הוא מגיע באפיסת כוחות לסוף שבוע, הוא התעורר ב 12:00 בערך אני הייתי בלימודים, הוא גם לא בא לקחת אותי מהלימודים שמילא אין לי בעיה לנסוע באוטובוס אבל שזה יהיה יעיל.. הוא לא בא לקחת אותי כי לא היה בא לו לקלף את עצמו מהמיטה? יש כלים בכיור, יש מה לעשות בבית, אני לומדת ולכן היה מקל עלי אם מידי פעם היה לוקח מטלה קטנטונת כמו הכלים ואז הייתי חוזרת הביתה מלאת מוטיבציה לשטוף ריצפה..

אני גם עובדת, אני עובדת ולומדת במקביל. הוא סיים את הלימודים שלו אז אצלו זה פול טיים ג'וב (כשאני אומרת פול אני מתכוונת לפאקינג פול), ועדין אני מוצאת זמן לנקות לו, לכבס לו, להחזיק את התינוקת קילו וחצי שלו, לפנק אותו, לעשות לו..

נמאס לי להיות מקום שני בסדר העדיפויות שלו.. ולפעמים גם מקום שלישי.

בשישי בערב הלכתי לישון ממורמרת כי שוב הוא טען שאני חופרת לו.. הוא לא מבין שאני מחפשת את התשומת לב שלו? זעקתי לו לתשומת לב, אמרתי במילים, כתבתי שלטים.. מה אני עוד צריכה לעשות?

כל השבת הוא היה ממורמר.. בקושי החליף איתי כמה מילים.. עד שמגיע הסופ"ש בסוף גם בסופ"ש הוא מתעלם ממני.

עד עכשיו הסתכלתי על הבטן שלי וחייכתי.. עכשיו אני מסתכלת על הבטן שלי ובוכה.