חודש אוגוסט היה חודש קשה (או כמו שהגננת של לולה תמיד מתקנת אותי "חודש מאתגר").

בעקבות ההריון המפתיע החלטתי לנסות להעביר את לולה תהליך פרידה מטיטולים (ככה קוראים לזה בקבוצת הפייסבוק "גם קטנים יכולים". הן לא מאמינות במילה גמילה כי התינוק "לא מכור לשום דבר").

ובכן רבותיי, במיוחד גבירותיי, להעביר גמילה באמצע חודש שישי זה לא קל בלשון המעטה. לנקות פיפי קקי מהריצפה ולהיות על ארבע על הברכיים שלושה שבועות זה לא פשוט.

הכי לא פשוט זה להתייאש בסוף.. היתה לי נקודת שבירה באמצע התהליך אבל הייתי חזקה מספיק להמשיך ולא להתייאש.. הרי לפי הגישה שלי, היא מסוגלת, נכון היא בת שנה ושמונה ואולי יש שיגידו שהיא קטנה מידי, אבל היא מסוגלת, פשוט אולי זה יקח קצת יותר זמן. השאלה היא כמה אני כאמא מוכנה לספוג את הפספוסים שלה.. וכאן המצפון משחק.

אז המשכתי עוד שבועיים.

זה היה סיוט.. כל פספוס חפשתי איפה לקבור את עצמי כדי לא חס וחלילה להתעצבן עליה או להראות לה כעס על זה שאמרתי לה לשבת בסיר כי ידעתי שיש לה ולקחתי אותה לסיר אבל היא קמה ואז בכל זאת עשתה על הריצפה.....

נמאס לי.

מהבוקר עד הערב הייתי איתה לבד בבית. מנקה פיפי קקי מהריצפה וניגמר לי הכוח. חמתי הכניסה אותי לזה והלחיצה שכדאי לי לסיים עם זה עכשיו לפני שאהיה עם שתיים. לא חשבתי שאספוג את כל התהליך לבד אבל זה מה שקרה. וזה ייאש אותי.

בעלי לא לקח חלק כי הוא פשוט לא בבית.. עובד מהבוקר עד הערב.. התחלתי לרחם על עצמי ולהתעצבן על לולה מסכנה שלא עשתה כלום וכלום התהליך הזה לא היה באשמתה. הייתי הרבה איתה בבית בעקבות התהליך כך שגם טיפסתי על קירות.

כל פעם שאני צועקת עליה קצת או מרימה את הקול אמא שלי מייד עולה לי לראש. מעין פלאשבק כזה שמחזיר אותי אחורה לצעקות שלה ולרשעות בעיניים. זוכרת את זה כאילו זה היה היום.

זה שובר אותי שהאמא הזו לא מתנתקת ממני. לא רוצה שום קשר אליה ובלי שום התראה היא פתאום מופיעה מולי במקום הכי רגיש אצלי - מול לולה.

שריטה. אבל מצד שני זה עוצר אותי. עוצר אותי מלצעוק, או להרים את הקול (כן אני יודעת שכל אמא צועקת או מרימה את הקול או מתעצבנת ובכל זאת יש לי שריטה בנושא).

אני מנסה לשחרר את עצמי מזה שזה לא כשלון שלי שהפסקתי את תהליך הפרידה מהטיטולים... סתם חשבתי שאצליח להקדיש את עצמי לזה בשבילה.. ולא הצלחתי. לא מספיק. ומכאן תחושת הכשלון נובעת. אחרי הכל זה כמה אני מוכנה לספוג את הפספובים שלה ולא כמה היא מפספסת.. ופה ראיתי את עצמי נכשלת.

יצא לי לפתח שיחה עם אבא שלי. הוא דיבר איתי על אבא שלו שלא נתן לו הרבה ונתן יותר לדודה שלי - אחותו.

הוא אמר שככל שהוא מתבגר, כך הוא דומה יותר לאבא שלו ורואה אותו יותר במראה.. וזה מעצבן אותו. שיתפתי אותו שזה קורה לי עם אמא שלי גם.

הוא הודה שאני דומה לה כדי לרכך הוא אמר שאני דומה לה מהימים היתה הכי יפה), ואז הוא אמר לי שאלה שהיו אמורים להיות הכי קרובים אליו הם אלה שפגעו בו הכי קשה - אבא שלו, אחותו, אשתו.. הוא צחק כשהוא אמר את זה אבל ראיתי את הדמעות שהוא ניסה להחניק בעיניים שלו.

הוא הכניס אותי לפרופורציה.

אז חזרנו לגן היום. רגשות האשם כרגע הם שהחופש שלה לא נוצל כראוי ובוזבז על כל הענין של הטיטולים. אבל אני מתנחמת בזה שיש עוד הרבה חופשים לפנינו ובזה שהגן שלה הוא חופש וכיף בפני עצמו. היא כל כך אוהבת את הגננת ואת הגן ואת הנדנדות שיש שם זה כמו לונה פארק בשבילה.

היינו באילת ולקחנו אותה לראות דגים במצפה התת ימי והיא מתלהבת מכל דבר שזה מדהים. גם לקנות לה מתנה זה מאוד כיף כי היא פשוט מעריכה ואוהבת את מה שקונים לה. היא יכולה לעמוד ליד סטאנד גדול של מלא קוקיות וסיכות וקשתות והיא תבחר שם איזה קוקיה שנדלקה עליה ועל זה היא תחפור. אז מה לא נקנה לה? נקנה! וארטיק.. כמה שהיא אוהבת ארטיק או כדבריה - אטיק.

היא מדברת כבר ומבינה כל דבר שמדברים איתה.

הייתי איתה אצל אבא שלי בחיפה. לראות אותה בנופי ילדותי אלה אחד הדברים הכי מרגשים. לראות אותה בגינות שאני גדלתי בהן. אבא שלי אוהב לטייל ועם מי הוא יטייל אם לא איתה? הוא היה בעננים. אני אוהבת לראות את אבא שלי מאושר.

זהו. הילדה נזרקה לה על הספה כשחזרה ונירדמה תוך שניות. עייפה ומרוצה.

ואני? אני באמצע חודש שישי. היא מהממת. בועטת המון אבל אני שונאת את עצמי שאני ניראית כמו פילה. מתה לרזות. מתה לרוץ. שונאת להרגיש מנוונת.