הבלוג שלי נהיה כבר 90% על האמהות שלי וכל השאר מתחלקים באחוזים קטנים... החיים שלי כרגע סביב הבנות. חד משמעית. בית, קניות, הרשמה לגנים, ערעורים (והאמאמא של העירייה זונה, תרשו לי).

הגעתי לצומת שהתחלתי לשאול את עצמי מה הלאה. אני רוצה עוד ילדים, בעלי גם. זה בטח יקרה בשנתיים וחצי-שלוש שנים הקרובות.. אז התחלתי לשאול את עצמי מה הלאה מבחינת העבודה. נכון להיום הדבר שהכי חשוב לי בחיים אלה הבנות שלי. לא חשוב לי כלום יותר. לא הלימודים, לא העבודה, לא רוצה כלום. אני רק רוצה להוציא את הילדה מהגן ב 14:00 (שלא תהיה בצהרון מסריח.. הצהרונים בעיר לא קבלו פידבקים טובים בלשון המעטה), ששוש תהיה איתי בבית כי אין כמו בבית, לקחת אותן לבריכה, לעזור להן, ללמד אותן לפתח אותן. לעשות כל מה שלי לא היה. להיות להן מה שלא היה לי. אמא. אבל באמת. מצד שני... בא לי לחזור לעבוד, בא לי כן להתפתח ברמה האישית, בא לי גם לתרום לכלכלה של הבית (באמת שלא חסר טפו טפו ובכל זאת לא יזיק..). כשהייתי בחופשת לידה עם לולה, רציתי מאוד לחזור ואפילו טיפסתי על הקירות כבר.. אולי בגלל שזה גם היה משולב עם "צוק איתן" ולא יצאתי מהבית כל הקיץ.. אבל בכל מקרה, פה אני לא מרגישה אפילו קרובה למה שהרגשתי אז.. אני מרגישה שממש לא בא לי לחזור לעבודה ולשים את שושה במשפחתון, לא בא לי לעזוב אותה לכמה שעות כדי שאלך למקום העבודה שלי שבמילא לא ברור מה יצא לי מזה כי כניראה שחודשיים אחרי יעיפו אותי (אם כי אני עדין אופטימית וחושבת אולי בכל זאת יצליחו לשמר אותי שם).

אז המחשבות לא מרפות, בינתיים אישרתי לעבודה שאני מגיעה בספטמבר ואישרתי לגננת ששושה תיכנס אליה גם כן בספטמבר (מזל שיש חגים באמצע).

ניראה מה יולידו החודשיים האלה שאהיה בעבודה.. אולי נמצא לי תקן ואני אצליח לשמר ולהתפתח וככה הדברים יתגלגלו בסוף לזה שהצומת תלך בדרך שלא ציפיתי בכלל.. אולי אצליח לצאת קבוע מהעבודה מוקדם להוציא את לולה מהצהרון המסריח. ואולי ואולי ואולי.

אז שושה כבר בת קצת יותר מ 7 חודשים. מהר מאוד נעמדה על הרגליים. התחילה לעשות יוגה בגיל 5 חודשים

ובגיל חצי שנה נעמדה עם תמיכה כמובן ועם נפילות אינספור על הראש \= אבל היא זוחלת כבר היטב. אני חושבת שלולה לא הגיעה לרמה של זחילה כל כך מהר כמו שושה.

היא מאוד מאוד מאוד דומה ויזואלית ללולה. צבע אחר קצת אבל ממש אותה צורה. ואני אוהבת את זה

השומן, בול אותו שומן כמו שייחלתי תמיד שיהיו לתינוקות שלי, כפלים יפים והמון לצבוט וללעוס

לולה ילדה חכמה מאוד. יש לי איתה שיחות שהיא כל כך מצחיקה אותי, היא כל כך מבינה סיטואציות.. 

אני: "אני לא רוצה לכעוס עליך היום"

לולה: "את רוצה להיות שמחה?"

היא מדברת שוטף, היא מציירת שמש ופרצופים מחייכים, ריבוע ועדיין מנסה לצייר משולש בצורה מושלמת. לומדת את המספרים. מזהה את הספרה 1 ו 2. אעבוד איתה על זה עוד בחופשת הקיץ.

אני מאוהבת בשתיהן. הן הכי חשובות לי. אני הכי אוהבת אותן ואני הכי רוצה להיות איתן יותר מבכל מקום אחר... אז אולי ההחלטה שלי כבר ברורה?