אתמול היה יום קשה. לפני יומיים נרשמו 3 מקרים של מוות בעריסה.

אני מאוד רגישה בכל הנוגע לתינוקות וילדים.. אני לוקחת קשה, אני נישברת וחווה את הכתבות לאורך כל היום וכמה ימים אחרי. אני לא מפסיקה להציף את הפייסבוק שלי באזהרות בעקבות כל מיני מקרים של שכחת ילדים באוטו, או טביעה או מוות בעריסה.

אז אחד מהמקרים האלה קרו לבן של מישהו מהעבודה. אני הגעתי אתמול בבוקר והדיבורים במסדרונות החלו, ואז מישהי באה אלי ושאלה אותי אם שמעתי.. ואז היום שלי הלך לכיוון אחר לגמרי. מיום סתמי ורגיל ושגרתי הפך ליום קשה מאוד. בכיתי המון אתמול, עבדתי ובכיתי ועוד קצת עבדתי ועוד קצת בכיתי. תינוק בן 8 חודשים שלפני יומיים היה בסדר והיה איתנו ועכשיו הוא כבר לא. בטח בשבת הם יצאו איתו כי היתה שמש טובה, בטח לקחו אותו לאיזו גינה, או אולי לשתות איזה קפה, עטפו אותו במעיל שלא יהיה לו קר, ואז הבינו שקר כבר לא יהיה לו כי ממש נעים ושמשי בחוץ. והם צחקו איתו בטח, וגם הרימו ונישקו, מחצו את הלחי כנגד השפתיים שלהם, מתענגים מהאהבה העצומה הזו.ואז ביום ראשון נפרדו ממנו שמו אותו בגן והלכו.. וזו היתה בעצם, הפגישה האחרונה שלהם.

אתמול בעבודה לא הפסקתי לחשוב מכמה זוויות.. התחלתי מן הסתם מהזווית של האמא שאני לא רוצה לתאר לעצמי איך הרגישה כשהגיעה לגן לקחת את הבן שלה והוא היה מלא בפרמדיקים וניידות ואמבולנסים. אחר כך עברתי לאבא שקם בסערה מהשולחן שלו, אמר שאשפזו את הבן שלו או משהו, אמר שיהיה בסדר אבל רץ החוצה אחרי שאסף את כל הדברים שלו.. התחלתי לדמיין מה עבר עליו בדרך באוטו כשהוא נוהג לכיוון אשתו שהזעיקה אותו..

חשבתי גם מהזוית של הגננת.. הגננת שהשכיבה לישון את התינוק, שראתה שהוא לא קם, שראתה גם שלא נושם, שהיתה צריכה להתקשר לאמא לעדכן אותה, שצריכה להתמודד עכשיו עם האשמות.

התחלתי לחשוב מהזוית של הסבא שאיבד נכד קטן.. שעל שם אבא שלו היה קרוי התינוק.. שזה לא מתאים שסבא יפרד מהנכד הקטן שלו.. זה לא מסתדר.

אף פעם לא הייתי בלוויות, ותוך כדי המחשבות שרצו לי לאורך כל היום הגיעה מודעת האבל עם השעה של הלוויה. שעה 16:00. והתחלתי לחשוב על זה שאני לא אעמוד בזה, אני לא אעמוד בזה. אבל הלכתי כי המחשבה על עצמי לא היתה רלוונטית באותו רגע. דאגתי לבנות שלי שמישהו יוציא אותן וזו היתה התעסקות לכשלעצמה.. ואחרי שידעתי שיש לי סידור, החלטתי שאני הולכת למרות שלא רציתי. אני לא רציתי ללכת, אני באוטו בדרך לבית הקברות ואני לא רוצה ללכת ואני מוצאת את עצמי בדרך לשם.

אז מה יש לספר על הלוויה הזו? מלא קברים קטנטנים מקושטים בצעצועים, לבבות ומלאכים.. ואולי אפילו התמונה.. הצעדה הזו מהמקום בו התאספו האנשים, המקום בו ההורים צריכים לזהות את התינוק שלהם מתחת לטלית שם גם מצאתי את עצמי מסתכלת מהזווית של ההורים שצריכים לראות את הילד שלהם ללא רוח חיים.. שמעבירים אותו על סוג של אלונקה, עגלה כזו שאני וראה בסופר שמעבירים איתה ירקות! ואני לא מפסיקה לחשוב לעצמי שהוא לא אמור להיות שם. תינוק לא מתאים למקום הזה, איך אפשר להשאיר אותו שם? ואז הגיע רגע הקבורה.. הרגע הזה ששמים אותו שם באדמה ומתחילים לקבור אותו עם האדמה... אני חושבת שזה היה הרגע הכי קשה שלי. לא הפסקתי להסתתכל על ההורים.. מחבקים אחד את השני ולא מסתכלים בכלל על איך עוטפים את התינוק שלהם באדמה ושוב התחלתי להסתכל על זה ממבטם וזה הרס אותי.. לא יכלתי להתקרב לקבר. לא יכלתי לשפוך גם מהאדמה, בטח לא לשים אבן.. לא התקרבתי.. הלכתי מסביב, דרכתי באדמה שמיועדת לקברים חדשים.. והרגשתי מחוללת.. ירדתי משם לשביל מסביב ורחוק מהקבר הטרי של התינוק הקטנטן הזה..

אין אויר.

מלא אנשים דומעים, לוויה חרישית ושקטה מוכת הלם.

סבא מספיד את הנכד שלו וניפרד ממנו, אמא אחת כבויה וחיוורת, אבא שמנסה לא ליפול ותינוק אחד עטוף בטלית קטנה מובל בעגלה של ירקנים והמחשבה של איפה היה לפני יומיים ואיפה הוא עכשיו..  אה. וגם שושית. רק חיכיתי להגיע הביתה לחבק את שושית.