יש לי תהיות לגבי הדת ולגבי המדינה כאן..

יצא לי לא פעם להגיד שבשמחה הייתי יורדת מהארץ רק כדי לא להסתובב ברחוב ולפחד מדקירה בגב.. אמרתי ופלטתי לא פעם איפה אלוהים הזה שכולם מדברים עליו כשקרה משהו שהזדעזעתי ממנו.. וקרו הרבה לאחרונה..

הורדתי שרשרת מגן דוד שקבלתי מבעלי ליומולדת לפני 8 שנים ומאז על הצוואר שלי. אחרי שמונה שנים החלטתי להוריד אותו..

לא יודעת אם אני בסדר עם זה.

אני בתוך המשבר הזה כי אני דשה בזה וחושבת על זה ומתעסקת עם זה כי זה מפריע לי. יש פה איזשהו ערעור בזהות שלי.

כניראה שמי שעבר חיים כמו שלי יתקשה בעיצוב הזהות.

תהליך הגיור עיצב אותי, זה נתן לי אור ושייכות. אני רואה גם לפי דברים שכתבתי בעבר שנגעו אפילו בטפטופים לנושא של הדת כמה התחברתי וכמה זה עשה לי טוב.

כשילד ננטש על ידי הורה הוא לנצח ירגיש לא שייך באיזשהו מקום.. ופתאום הדת שקבלתי לידיי עטפה אותי כמו שהדת היהודית יודעת למי שבאמת לוקח את הדת למקום היפה שבה.

אני לא יודעת אם עצרתי לשאול במהלך הגיור למה ואיך ומה ואילו תשובות אלוהים נותן.. ואני עושה את זה עכשיו.. אולי זה לא משבר אמון.. זה רק לשאול שאלות שלא שאלתי לפני כן אולי כי הרגשתי שמצאתי מקום, מצאתי מקום להתעטף.. היהדות נתנה לי את בעלי. ידעתי שכשאתגייר אקבל אותו ובעקבות כך נכתבו כל חיי, הבנות, הדירה שלי.. הכל נבע מזה שקבלתי על עצמי החלטה להתגייר ולפתוח לעצמי את האופציה הזו כדי שאוכל להתחתן עם האהוב שלי. עם מי שהקמתי איתו את חיי.

התשובות יבואו אם באמת אתעמק ובאמת ארצה לדעת, ואשאל שאלות.. נשאר רק להחליט מאיפה לקחת את התשובות..

בעלי מאוד מפחד, הוא רואה את החיים שלו בצורה מסויימת ואני באה ואומרת לו "רגע, עצור"

אולי בגלל שהחיים שלי הוכתבו על ידי בעלי. הוא החליט באיזו עיר נגור, ואיך נגדל ואיזה בית יהיה לנו והוא עובד וקובע את השעות שלו ואני מתגמשת.. וזה מפחיד שהוא התווה דרך מסוימת ואני הולכת טיפה ימינה או שמאלה מהשביל שלו.. הוא נבהל כניראה כשהורדתי את השרשרת מגן דוד שנמצאת על הצוואר שלי מעל לשמונה שנים.. הוא מרגיש שיש כאן סדק והסדק הזה גרם לו ממש להוציא עלי את כל הפחדים שלו ותקף.. אולי אם היה יושב ומדבר איתי ומסביר לי איך הוא רואה את הדת אולי הייתי מתאהבת בה דרך העיניים שלו.. כי אני כזאת. אני מתאהבת בדברים דרכו.. אבל מהפחד יצא לו לצאת עלי במקום לדבר וזה בסדר.. אני מבינה מאיפה זה בא.

אלוהים זו נחמה גדולה. מה שאני צריכה לחפש.. את נקודת הנחמה שלי.. אני מניחה שהפטירה של דוד התינוק מהפוסט הקודם, וכל מה שקורה לאחרונה במדינה שלנו, הדקירות של הילדים והאמא לפני כשבועיים, הילדים שהורים הורגים אותם, האמא שהרעילה אתמול את הילד שלה והאבא שתקף אותו מינית ועוד ועוד סיפורים (אני תקועה על זוועות על ילדים כי זה מה שיורה לי חץ ללב שעוד לא הגליד מסיפור קודם ואז שוב יוצא סיפור חדש).

זה כניראה תסכול.. אני חושבת שאני חווה כאב מחדשות מעל הממוצע. במקום שזאת תהיה ידיעה שאני מזדעזעת ממנה, אני רואה חדשות והידיעות האלה מלוות אותי כל הזמן, מחדיר בי פחדים, מחדיר בי ערעורים, תסכולים, עצב שחודר לי, מחלחל ושוקע.. ושם אני צריכה נחמה. שם אני אמורה לברוח לאלוהים ולהגיד "הוא ישמור עלי". אבל למה לא שמר על דוד? ולמה לא שמר על הילדים הקטנים שנרצחו על ידי אביהם? והילד בבית החולים שהוריו התעללו בו, למה הוא לא שומר עליו? ואולי גם על ילדיי שלי הוא לא ישמור? ואולי גם עלי ועל בעלי הוא לא שומר? אני שואלת מה עושה אותי שמורה יותר מאלה שלא נשמרו?