אני לא אפסיק להתעסק בדוד שנרדם ולא קם. הוא נשאר חרוט בתודעתי, בנשמתי. כל מחשבה עליו משאירה בי עוד חריטה בלב, עוד צלקת.. אבל אני לא אפסיק. לא אפסיק להנציח אותו במחשבותיי.

נולד להם עוד בן לפני פחות מחודש. זה מילא לי את הלב. חבר מהעבודה הקודמת שבה עבדתי והכרתי את אבא של התינוק הזה שלח לי צילום מסך ובו המחשב שלו פתוח על מייל מזל טוב שנשלח לחברה על הולדת הבן. התחלתי לבכות מאושר.

ועכשיו הם נלחמים. נלחמים על הפיקוח בגנים ואני שואלת את עצמי מאיפה הכוחות להלחם? מאיפה הכוח הזה להתעסק ולנבור בפצע הכי כואב?

אני לא יודעת אם "מורידה בפניהם את הכובע" זה מספיק להגיד בשביל מה שאני מרגישה עליהם.

https://www.yediot.co.il/articles/0,7340,L-5065478,00.html?utm_source=facebook&utm_medium=yediot%2520page&utm_campaign=facebook%2520page

זהו.