נכנסתי לבלוג שלו ונהייתי מסוחררת פתאום.. באמת.. הראש שלי פתאום שכח איפה המקום שלו והמסך פתאום היה מאחורי..

חזרתי לפוסטים הקודמים וזה מה שעשה לי את הסחרחורת.. אחד מהפוסטים שם.. לכו תבינו...

אני שוכבת לידך, ואתה ישן.. ניראה כל כך שליו וקטן.. (מצחיק שאתה בגילי ולפעמים אני רוצה להגן עליך כמו אמא)..

פקחת את עיניך, התבוננת בי לכמה שניות, נשקת לי בשפתיים נשיקה רכה כזו, לפפת סביבי את ידך והמשכת לישון..

ואני?

אני המשכתי להתבונן בך כאילו מחר כבר לא יהיה... ובאמת שאתה כבר לא כאן.. הלכת.. אני נשארתי כאן עם הגעגועים, אבל יודעת שעוד יום יומיים שלושה אראה אותך שוב... אז למה זה ניראה כמו נצח?

צריך למצוא את הדברים האופטימיים יותר בדברים.. תודה לך הנץ..

וכל מילה נוספת מיותרת