אני במצב רוח טוב. באמת, אחרי מה שעברתי, ומה שעברתי אגב לא היה כל כך נורא אם כבר נזכיר את זה..

אמא שלי היא... שונה. היא ניראית מיוחדת אך יחד עם זאת מזויפת, היא ניראית טובת לב, אך יחד עם זאת רעה כמו מכשפה מספרי ילדים.. אני לא ידעתי מה לחשוב, אבל אחרי שיחה עם בן הדוד שלי, אני הבנתי שבעצם, אני לא באה כדי להציף בשאלות, אני לא באה כדי להציף בהאשמות.. אני באה רק כדי להכיר, אני באה רק כדי להראות ולהראות. ואני חושבת שהיא ראתה והיא אהבה את מה שהיא ראתה... אם אני אהבתי מה שראיתי? כן. השנים עשו לה טוב אני אומרת... אני נוטה להאמין שהיא בן אדם טוב יותר היום.. וכשאני אומרת טוב יותר, אני מתכוונת גם מבחינה רגשית, לא רק במראה שלה, אבל לא נזניח את זה גם [=

אז... שימו לב, זהו השבוע הכי מטורף שיש.. ועכשיו זה עוד ממשיך! אני אתחיל מהתחלה:

 יום חמישי בלילה נסענו אני ואבא להביא את הארוסה שלו משדה תעופה.. היא הגיעה מרומניה לביקור של 3 שבועות.

חמודה לאללה. אני מאוד אוהבת אותה. ובאמת אשמח שתהיה לאבא מישהי אחרי 12 שנה ואם זאת תהיה היא-ליגה.

היה איחור בטיסה, היא נחתה רק ב 01:00 בלילה ועד שהגענו הביתה היה כבר 03:30 בבוקר..

טוב אני שלא הרגשתי בכלל את העייפות, אמרתי לעצמי אני חייבת לישון קצת.. הרי אני מתעוררת ב 07:00 בבוקר כדי לממש את היום ההסטורי שלי..

התעוררתי ב 07:00 כמובן שהיה לי קשה קצת להתעורר אבל לא התמהמתי יותר מידי, אחרי הכל התרגשתי קצת...

בכל מקרה התעוררתי ניגנתי קצת בגיטרה, לא יודעת למה פתאום היה לי חשק לנגן אחרי שנתיים וחצי בגיטרה...

בסופו של דבר 07:15 נכנסתי למקלחת (לא היתה ברירה..), התארגנתי התיפייפתי, יצאתי ב 08:10 כמו שקבעתי עם חברה שלי.

עלינו לאוטובוס, קשקשנו קצת, עלינו לרכבת קשקנו עוד קצת, "מה את מרגישה" "מה את חושבת.."

הגענו לעזריאלי בסביבות ה 09:40 ממש 20 דקות לפני המועד שנקבע..

עשנו סיגריה אני וחברה שלי, עמדתי שם... לא יכולתי כבר לנשום מההתרגשות שתפסה אותי פתאום כמה דקות לפני 10:00..

התקשרתי לאמא שלי, שאלתי אותה איפה היא... היא אמרה שהיא תפגוש אותי בכניסה מהרכבת.

הלכנו לכיוון.. ראיתי אותה.. נמוכה רזה שיער ארוך שחור ומטולטל עם קצת גוון אפור בכמה מהשערות..

קלטתי אותה.. אני אומרת לחברה שלי.. "לא זאת לא היא אין מצב" ומוצאת את עצמי מחייכת ורועדת ולא יודעת מה להרגיש..

היא קלטה אותנו.. הראיתי לה את חברה שלי שהיא מכירה אותה בתור ילדה קטנה.. נכנסה לשוק...

היא שאלה אותי "אפשר לחבק אותך?" אמרתי כן.. והתחבקנו... הרגשתי את עצמי קצת נרתעת.. קצת מחבקת לא ידעתי מה לעשות.. זרמתי חיבקתי, לא חזק מידי, ככה אחיזה עדינה כזו... בהמשך היא אפילו אמרה לי שהיא לא מאמינה שהסכמתי לחבק אותה..

הלכנו לבית קפה.. התמקמנו באותו שולחן אבל גדול.. כך שלמרות שהחברה שלי ישבה איתי, לי ולאמא שלי היה לנו את הספייס שלנו לדבר.

אז השלמנו קצת פערים, דיברנו על מה שהיה, הראיתי לה תמונות של שנים שהיא פספסה.. היא לקחה גם 2-3 תמונות.. אמרה "אני חייבת ללכת להתלהב עם התמונות האלו"

הראיתי לה מכתבים שכתבתי במשך השנים.. היא בכתה.. חברה שלי בכתה.. רק אני נישארתי חסרת רגשות לחלוטין צופה בהן בוכות ואומרת "די כבר נו" ומכניסה גיחוך כזה של "מה אתן בוכות"

בכל מקרה דיברתי עם אמא שלי פחות או יותר כמו שאני מדברת עם חברות שלי, בקלילות, בחברותיות שלא אופיינית לי בכלל..

ישבנו 3 שעות באותו הבית קפה הזה, ישבתי 3 שעות על אותו ספל הנס קפה.. ולא סיימתי אותו אפילו בסופו של דבר...

הלכנו..  

סך הכל היה בסדר. למרות שלא יצאה דמעה.. ממש לא הרגשתי כלום.. הרגשתי שאני יושבת כמו שאני יושבת עם כל בן אדם אחר...

היה טוב וטוב מאוד שהיה

שלכם,

סתם כותבת.. במצב רוח נפלא!