כי ראיתי את דרכי, נעלמת ביער סבוך
בין קירות חורשים, ובתוך האדמה המדממת
רגליים ננעצו, היכו שורשים.

ולרגע יכולתי לשמוע עלים מלמדים שירתם,
ורציתי לעלות גבוה לפרוח איתם.

הכרתי טיפותיו של הגשם, נקבות בתוכי, יורדות מתחתיי,
והרוח קרה ונואשת הקפיאה אותי, הכבידה עליי.

ולרגע יכולתי לנגוע בקצה הכאב האפור,
ורציתי לעלות גבוה לראות את האור,
לראות את האור.

אומרים השמיים כחולים מעלינו, מלאים באורות.
אולי יום אחד אוכל גם אני לראות... לראות...

ונפלתי לארץ בשקט עצמתי עיניי,
אטמתי ליבי והרגשתי איך אני מתפרקת,
מכל כאביי, מכל בדידותי.

ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור,
והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,
לראות את האור.

ולרגע יכולתי לברוח כנוצה על כנפה של ציפור,
והצלחתי לעלות גבוה, לראות את האור,
לראות את האור.

לראות את האור, לראות את האור...