היו ויש עדין חששות לגבי האתר כאן ורציתי הרבה פעמים להתחיל לכתוב באתר אחר.. ואני לא מצליחה לעשות זאת. מפחיד אותי לעזוב כאן ועוד אחרי עשור של פוסטים? איך עושים את זה? איך עוזבים כאן וממשיכים במקום אחר? יש לי המון הערכה פה למקום וקשה לי לקום וללכת. אז אני לא עושה את זה. בינתיים.

אז עשור. עשור שהבלוג הזה מלווה אותי ומשמש כפסיכולוג ומגירה למחשבותיי, חששותיי, הגיגיי, ושאר השטויות.

עברתי כאן כמה דברים. הבלוג נפתח על שמו של בלוגר שפעם השפיע עלי מאוד. הכינוי שלו היה סתם כותב.. (ככה עם שתי הנקודות והכל), הכתיבה שלי מושפעת ממנו מאוד, אני זוכרת שהוא היה כותב והייתי נפעמת מהכתיבה שלו, איך הוא מצליח לפתח סיפור ועלילה מכל דבר, איך הוא יודע להתנסח. גם אני רציתי.. רציתי לכתוב כמוהו. הוא גם הכניס אותי יותר לעולם הספרים, פתח לי קצת את הראש ואפילו נפגשנו כמה פעמים ונהיינו חברים טובים. ואז סוג של נטשתי אותו. הכרתי מישהו שלימים עזבתי כי הוא ממש חנק אותי ובודד אותי מאנשים.. אחד האנשים שהתבודדתי מהם היה סתם כותב.. ואז באותה תקופה פתחתי את הבלוג. כדי שיהיה לי איזשהו קשר אליו, קשר רציף. בהתחלה לא סיפרתי לו שזאת אני אבל הוא עלה עלי די מהר. ואז הוא עזב.. והקשר דעך וזה נגמר סופית.. אבל הבלוג שלי המשיך לרוץ על אותו כינוי - סתם כותבת..

מה היה לנו

בהתחלה כתבתי שטויות שלא שוות קריאה בכלל. יש תיעודים פה ושם על התקופה שלי בצבא, על ההתחלה, הטירונות, הקורס שנכנסתי אליו, תהליך הגיור שלי - זאת היתה התקופה הכי יפה שלי בצבא.

כתבתי כאן על בעלי כשהכרתי אותו. כתבתי מה הוא עשה לי אז, ומורגש איך רציתי אותו, רציתי שיהיה שלי. כתבתי גם בהמשך על המעבר שלי לאיזור המרכז, על החיים שהתחלתי כאן, הדירה שרכשנו ועברנו אליה. תחילת החיים בעצם.

שנת 2009 מחוקה יחסית.. זאת היתה השנה הקשה שלי שבא אני ובעלי נפרדנו. הייתי בדכאון כל כך עמוק שגם פה לא מצאתי את עצמי אז. אני מצטערת שלא כתבתי בתקופה הזו.. בכל אופן היא חרוטה בראשי ובליבי לנצח. לא אשכח את התחושה הזו גם עוד מליון שנה. אני שמחה שבעלי איתי היום.

היה לי טוויסט בתקופה שפוטרתי מעבודתי ועברתי לעבודה חדשה. תקופה שבה התחלתי לכתוב יותר ולהיות יותר עקבית בפוסטים באיזור 2012-2013. זה גם מתי שהגעתי למומלצים לראשונה אחרי שנים באתר ואני זוכרת שכל כך התלהבתי וכל כך התרגשתי ולא היה לי יותר מידי עם מי כי אף אחד לא באמת יודע שאני כותבת.. אז ההתרגשות שלי היתה עם עצמי. זאת היתה פעם ראשונה שהרגשתי שהשתפרתי בכתיבה שלי.

תעדתי כאן את אהבתי לבעלי, את התשוקה שלי אליו.. את הצמאון ליחס ממנו, לראות שגם הוא אוהב אותי, לדעת שגם הוא חושק בי. כתבתי פה על הניסיונות להכנס להריון. תקופה קשה קצת.. למרות שניסיתי להתייחס לנושא בקלילות, בעלי לא כל כך איפשר לי, היה קשה איתי והרגשתי לעיתים שאפילו האשים אותי. ידעתי שאני רוצה בת, ידעתי שאני רוצה אבל זה לא קרה הרבה זמן ובעלי נלחץ. נלחץ וקצת הרגשתי שזה משפיע לנו על היחסים לא טוב. אבל עבר, ניגמר, זה מאחורינו והיום אנחנו עם פאקינג שתיים!!!

הפכתי לאמא וגם זה מתועד כאן. הדבר שאני הכי טובה בו והכי טוב שעשיתי בחיים האלה זה להפוך להיות אמא, הבנות שלי. הן מושלמות. ככה רציתי אותן ולא מילימטר ליד.

אני עדין בהזיה שיש לי שתיים. אני זוכרת את הלידה הראשונה שלי כאילו זה היה היום. אני זוכרת שראיתי אותה בבית חולים בעריסה שלה ואמרתי לעצמי "אני אחראית על הדבר הזה? זה שלי? עכשיו אני מחליטה מה היא אוכלת מתי? אני מחליטה אם להרים אותה עכשיו או לא??" זו היתה חתיכת סטירת לחי. אבל טובה! הייתי מאושרת עד הגג..  הלידה השניה היתה קשה יותר, נולדה ללא אפידורל.. הדיכאון של אחרי לידה הגיע גם אלי. אבל זה גם חלף. היום אני מרגישה לגמרי סופר-אמא. לגמרי. אני לרוב איתן לבד ביום יום, אני אוספת את שתיהן מהגנים, אני לוקחת את שתיהן לגינה, אני נהנית איתן ואני משתדלת ליצור להן זכרונות טובים שיהיו להן כשיגדלו.

תעדתי איך למדתי להתמודד עם שתיים. זה לא היה קל. במיוחד שחוויתי דכאון אחרי לידה. היה קשה לתפקד בתוך הדכאון הזה.

ההתעסקות עם הגוף בשנים האחרונות היו לא מעטות. במיוחד אחרי הלידות.. השמנתי ורזיתי ושוב השמנתי ושוב רזיתי. היום אני במגמת ירידה, אני מאוד יציבה. שיניתי את התזונה שלי לגמרי ואני מאוד מרוצה מהתוצאות. כולם אומרים שאף פעם לא ניראיתי כל כך טוב. באמת לא העליתי תמונה שלי הרבה זמן לכאן.. אולי הגיע הזמן? בדיוק הצלם שעשה לי את סשן התמונות יצר איתי קשר ורצה להזמין אותי לסשן נוסף אחרי ההרזיה.. אני לגמרי שוקלת...

כתבתי לא מעט על אמא שלי.. כתבתי עליה כשנפגשתי איתה, כתבתי עליה כשכעסתי, כתבתי עליה כשהייתי עצובה וגם כשפגשתי אותה במקרה כי הגורל רצה. אמא כניראה תמשיך להופיע כאן.

כתבתי גם על אבא שלי לא מעט. העובדה שפרש השנה עדין מקשה עלי. הוא פתח אלבומי תמונות והתחיל להזכר בשבילי חייו. הוא התבאס לראות כל כך הרבה חברים, חלקם התאדו, חלקם נפטרו.. הוא אפילו מנסה ליצור קשר עם חברה מפעם... היום כל כך קל בעידן הפייסבוק למצוא אנשים. זה מדהים.. אחי אומר שאני מגזימה עם הדאגות שלי לגביו ושהוא יהנה עכשיו מהחיים. אבל אני עדין בשלי.. אני דואגת לו.

כתבתי על ימי הולדת שלי.. 23 , 24, 25 , 26 , 27 , 28 פאקינג שיט אני מזדקנת.....

אני אוהבת לכתוב. זה שלי, זה בתוכי. אני אמשיך ואכתוב עד שהאתר הזה יקרוס.

ואווו זה היה פוסט קשה! שבועיים! פאקינג שבועיים לקח לי לסיים אותו.. ועכשיו ישבתי שעתיים! פאקינג שעתיים לעשות את כל הפינישים! ואוו. טוב יאללה. עכשיו לעבוד באמת.