כן מגיע גם זמני עוד מעט להזדקן בעוד שנה.. כמידי שנה, תמיד לקראת היומולדת, אני ניזכרת בפעם, אני מתחילה להעביר כל מיני חוויות וסיפורים מהעבר בראשי.. אני נהיית נוסטלגית..

אבל לפעמים אני מוצפת גם בזכרונות לא נעימים. אני ניזכרת באמא שלי באופן קבוע ביום הזה בשנה..

עכשיו שאני רוצה להיות אמא בעצמי, אני מצליחה לשים את רגליי בנעליה, אני תוהה לעצמי מה היא עושה ביום שיש לי יומולדת, הרי אין לי ספק שהיא לא שוכחת. פעם אחרונה שדיברתי איתה (לפני 5 שנים), היא אמרה לי שמידי שנה היא עושה עוגה כשיש לי יומולדת. זה היה לי עצוב מאוד לשמוע.. זה היה נישמע לי שהיא קצת תקועה בעבר, מצד שני אולי אני לא אמורה לראות את זה ככה, אולי ככה היא מתמודדת עם האובדן שלה.. הרי זה היה חסר רגישות לחלוטין אם היא לא היתה מזכירה אותי ביום הולדתי בשום צורה שהיא. ניראה לי.

לפני כמה ימים יצא לי להעביר מבט על הטבור שלי.. כן זה מצחיק אבל פתאום אמרתי לעצמי "דאמט, פה הייתי מחוברת אליה, פה הייתי חלק ממנה.. איך זה יכול להיות שהיום היא אפילו לא קמצוץ מחיי? זאת אומרת, היא היתה קרובה כל כך, היתה מחוברת, ועכשיו היא בכלל לא פונקציה.

הוא חזר, ואיתו גם החלק שאותו הוא לקח ממני כשנסע.

ניקיתי וקרצפתי, החלפתי סדינים, תליתי נורות אדומות בחדר בצורת לב (נורות חדשות שקניתי השבוע, נותנות תאורה תשוקתית וקצת זנותית אפילו).

חיכיתי בחלון עד שנכנס לחניה, ראיתי אותו חונה, חיכיתי קצת, שכחתי לרגע איך לנשום אבל מיד חזרתי לעצמי. ראיתי שהוא מוציא תיק, אחריו מזוודה, ואז את הקרטון הוורוד הזה של הדיוטי פרי. אמרתי לעצמי "אני לא אתן לו להאבק ולסחוב את כל הדברים האלה 3 קומות בעוד אני צופה בו. מיד שמתי את נעלי הבית ורצתי למטה, בוקסר וגופיה קצרה.. בחוץ נהיה קריר ואפילו היה גשום אבל לי לא היה אכפת. רצתי קומה ועוד קומה וירדתי עוד מדרגות, הגעתי למטה, אני כבר רואה את הצללית שלו מבעד לדלת הכניסה לבנין.. הוא פתח אותה - דחף בזמן שאני משכתי והנה הוא עומד מולי.. אחרי שבוע מורט עצבים, אחרי שבוע ארוך מידי! הוא נשק לי, ומיד לקחתי ממנו את הקרטון של הדיוטי פרי.

 עליתי אחריו, רצה כל הדרך למעלה, מחכה כבר להגיע, עוזרת לו ביד הפנויה שלי עם המזוודה שלו, הוא עייף.. אבל הוא לא נמנע מלאמת את הדברים שכתבתי לו בוואטס אפ.. כתבתי לו שאני רוצה שיתחבר לסקייפ.. כתבתי לו שאני רוצה להראות לו כמה אני חמה.. הוא לא יכל להתחבר באותו הרגע.. הוא כתב לי "את רעה" וזה עוד יותר הדליק אותי.. אז ענגתי את עצמי.. זה היה מבאס. אבל הוא השלים את הפער מיד כשנכנס הביתה.. הוא התחיל למשש אותי, ללקק אותי, פתאום בלי בגדים, פתאום אני עליו.. הוא אמר "כמה התגעגעתי אליך" ואני חייכתי בעוד נושכת לו את השפה התחתונה..

כל הסוף שבוע בהיתי בו, הרגשתי אותו, ליטפתי אותו... אין ספק שהיה חסר לי.. אין ספק.

כשהוא נירגע קצת ושכב במיטה. הקדשתי לו שיר והוא ממש חייך חיוך כזה של הקלה:

כניראה מרוב שבהיתי בו ומרוב שהייתי עסוקה בו, ברגע של חוסר תשומת לב, נשפך עלי תה רותח..

נו טוב. העיקר הוא בבית.