נכנסנו לתקופה של חגיגות. שוש חגגה השבוע את יום הולדתה הראשון. הדפסתי לה תמונה לעוגה והדלקנו לה נרות ושרנו לה וזה היה ניראה שהיא מבינה שזה בשבילה כי היא ממש רקדה וחייכה מאוזן לאוזן כשהתחלנו לשיר לה... ואוו כמה שהיא היתה חמודה.. רציתי לאכול אותה באותו רגע.

את יום ההולדת שלי חגגתי בשקט עם בעלי. הלכנו לצפות בסרט בקולנוע, התלבשתי יפה והרגשתי ממש טוב עם עצמי. בעלי הביא לי עוגת שף טעימה.. אבל אני בדיאטה אז אכלתי ממנה רק חתיכה ואת השאר הבאתי לחמי וחמתי. אם לא הייתי מוציאה אותה מהבית, הייתי טורפת את כולה. אני אוטומטית מעיפה כל דבר מתוק שאיכשהו התגנב אלי הביתה.

התכנון הבא הוא יום הולדתה השלישי של לולה. אנחנו רוצים לעשות פיקניק בפארק אבל לא בטוחים לגבי מזג האויר. אין לי רעיונות.. חמתי רוצה לקחת אותה לשייט בפארק. אני רוצה גם לקחת אותה להצגה של יובל המבולבל והיא ממש מתלהבת מהרעיון הזה.

חזרתי לעבודה. בינתיים זה לא ניראה כל כך טוב.. לא שיבצו אותי לשום תפקיד ואני די באויר. אני נהנית מהזמן הפנוי שיש לי, סוגרת לי פינות וטלפונים שאני הייתי צריכה לעשות. יושבת עם אנשים, קובעת פגישות לצהריים עם חברים. האמת? יכולה לחיות ככה. משכורת מתקתקת ואני עושה חיים. מה רע לי?

אני מנסה להחזיר את עצמי ללימודים. לנסות לסיים את התעודות סוף סוף. אז אני גם יושבת ולומדת בזמן הפנוי שלי... וכותבת בבלוג

מזג האויר הנוראי הזה ייבש לי את הידיים והשפתיים ואני כל כך מחכה כבר לגשם. אבל פתאום עכשיו שהכל סגרירי ואפור אני קצת מתגעגעת לשמש..

הדירה שלנו מתקדמת ואנחנו עוברים במרץ. בינתיים סגרתי לנו נופש על פורים באילת עם עוד זוג חברים והילדים שלהם. חייבת לרזות עוד קצת עד אז!

זאת שנה מטורפת. בעלי עכשיו מסיים תפקיד ומתחיל תפקיד חדש אבל לא להרבה זמן.. זה תפקיד פלסטר כזה עד שיצא לפו"ם באפריל ויקבל דרגת סגן אלוף. בעלי יהיה סגן אלוף! אני עוד לא קולטת את זה. אני מתרגשת ברמות. אבא שלי יוצא לפנסיה בסוף השנה. אני מפחדת מזה מאוד.. אבא שלי אוהב מסגרות.. אם אין לו מסגרת הוא ניטרף. אני מקווה שיצליח לנצל את הזמן שלו ואולי אפילו יטוס לראות עולם. אני מתרגשת ומפחדת בשבילו. אנחנו נעבור דירה בקרוב, וזה גם מרגש אותי.. אני מרגישה שהמון דברים טובים מתקרבים אבל תחושת החשש כל הזמן שם. לולה בגן קרוב לבית הזה.. מפחדת איך אסתדר להתנייד איתה מהגן לבית החדש. אותו דבר עם שושה.. טוב אני מלאה בחששות אבל מקווה לטוב.

אין באמת רעיון או מטרה לפוסט הזה.. סתם עדכון.

הייתי כאן.

סתם כותבת..

אני מצד אחד אוהבת חשיפה. אני אוהבת להעלות תמונה יפה לפייסבוק ולקבל עליה כמה לייקים ואם אפשר גם תגובות מחמיאות, אני רוצה שידברו עלי, אני אוהבת כשמדברים עלי. אני אוהבת כשחושבים עלי אבל אני לא יכולה לדעת באמת מתי זה קורה, מי חושב עלי ומה חושבים עלי באותו הרגע. אבל אני נוטה לחשוב שכן חושבים עלי.. הלוואי שהייתי יכולה לדעת בכל זמן נתון מי חושב עלי מה.. אם ישאלו אותי על כוח על שהייתי רוצה, זה מה שהייתי רוצה.

מאוד חשוב לי מה אחרים חושבים עלי. בכלל זה גם נורא קשה לי עם כעס שמופנה אלי או אכזבה לא עלינו.

אולי בגלל זה אני גם מבקרת את עצמי בתכיפות ובאכזריות! אני כל הזמן מעבירה על עצמי ביקורת שאני לא מספיק. לא חכמה מספיק, לא רזה מספיק, לא יפה מספיק, לא עושה מספיק. אני מאוד מקשרת את זה לעובדה שאני רוצה שתמיד יחשבו עלי דברים טובים.

בכל מקרה סטיתי קצת מהנושא. הרשתות החברתיות.. אני חושבת שמאוד קל למצוא אותי עם קצת מאמץ וחיפוש גוגל אפשר להגיע לפרופיל שלי בפייסבוק, ולמרות ששיניתי את שם נעוריי לשם של בעלי, אני מקושרת עדין לאחי, כך שניתן להבין שזאת אני ושם נעוריי תמיד איתי בדמי ובחיפושים בגוגל.

אז לא קשה למצוא אותי. אפילו הרצתי בדיקה ואפשר למצוא את הטלפון שלי ב 144 (מישהו יודע איך מבטלים את החרא הזה?)

אז למה אני אומרת את כל זה? בגלל אמא שלי (כן מתבקש שאזכיר אותה בפוסט יום הולדת).

כל כך קל להגיע אלי. אז למה היא לא עושה את זה? לא מעניין אותך איך הבת שלך? מה היא עושה? איך היא עושה. היא יודעת שיש לה לפחות נכדה אחת אני מאמינה שהיא מנחשת שיש לי עוד אחת.. אבל מה, היא לא רוצה להסיר את הספק? לא רוצה לנסות אפילו? איך אני שואלת, עכשיו כשאני אמא בעצמי, אני שואלת איך לעזאזל את חיה עם עצמך? איך את חיה בידיעה שילדיים חיים באותו עולם שבו את חיה ואין לך טיפה של שמץ של מושג מה הולך איתם? איך את מתהלכת בעולם כשאת יודעת שיש לך נכדה ואת לא מנסה אפילו ליצור קשר? איך היום את מעבירה את היום כשלבת שלך יש יום הולדת? מה לעזאזל את עושה? מה עשית כל שנה? אני עדין לא מצליחה באמת להבין לעומק את האישה הזאת.

נכון אמרתי בעבר ואני בהחלט יודעת שזה מאחורי, יותר מזה אני אפילו לא כועסת אני פשוט ממש לא מצליחה להבין את האישה הזאת ואני באמת מנסה. אבל מאז שילדתי, זה אפילו עוד יותר הקשה עלי להבין את כל הסיפור סביב אמא שלי ואיך שהיא מתנהלת.

אז היום יום הולדת, וכמעט כל שנה ביום הולדת אני ניזכרת בה, ניזכרת במי שסחבה אותי בבטן שלה, הרימה אותי כתינוקת האכילה אותי בבקבוק (או אלי ציצי? אין לי מושג אפילו אם הניקה אותי או לא) אני מסתכלת על שושה שהיא שתי טיפות מים אני כשהייתי תינוקת, ואני שוב פעם שואלת איך אפשר לעזוב דבר כזה איך? ואני מסתכלת על לולה ואני שוב שואלת איך בכלל אפשר לחשוב על לחיות יום בלי לדעת מה קורה עם הילדים שלך?!

כל שנה אני שואלת את עצמי ביום ההולדת שלי האם היא תפתיע, האם אולי היא תיצור קשר פתאום, פתאום תצוץ, פתאום תתעניין?

אבל האם באמת אני רוצה שהיא תיצור קשר? לא בטוחה. הרי ברור לי שאמנע ממנה ולא אפגיש אותה עם הבנות או איתי אפילו. לא רואה פה סיכוי לאיזה חידוש קשר או משהו כזה. היא תביא לי רק צרות זה בטוח.. אז על מה כל הפוסט בעצם? 

אני כזאת בלבלבנית ביצים.