החלטתי. אני בטוחה בזה שממש בא לי בת ראשונה. כמובן שאחר כך ארצה בן, אבל עכשיו אין לי סבלנות ואני רוצה בת ראשונה כדי לראות איך היא תיראה. אני רוצה בת כי אני אגואיסטית. הרי אין לי בנות במשפחה. גדלתי עם אחי ועם אבא שלי, אני לא בקשר עם אמא שלי, יש לי בני דודים אבל לא בנות דודות. בקיצור! כל הסביבה שלי היא סביבה של בנים! מספיק כבר! צריכה בת, רוצה בת, רוצה לקנות דברים ורודים וטיפשיים וילדותיים ונשיים.
אני רוצה להחזיק אותה ולראות אותי בה. אני רוצה שתהיה דומה לי. אני רוצה לעשות העתק שלי.. למה? כי זה מקסים בעיני לראות אמא והעתק שלה בקטן.. לאחרונה אני נתקלת בזה הרבה.
אני חושבת שאני יכולה להגיד בלב שלם שאני מוכנה להיות הורה. אני מוכנה לזה נפשית ורגשית. מוכנה להיות אמא.
עם כל התהיות שיש לי (ותמיד יש לי) אני יכולה להגיד בלב שלם שבחרתי נכון כשהתחתנתי עם בעלי, אני רוצה ממנו צאצא. אני רוצה את הילדים ממנו. הוא נכון לי, הוא אוהב אותי, אני אוהבת אותו. זה מתעלה על הכל. זה מתעלה על כל דבר שאולי תהיתי לגביו לאחרונה.
תמיד יש לאן לשאוף, תמיד יש איך להשתפר אבל בסך הכל אני שלמה. אני בן אדם שלם. טוב לי איפה שאני נמצאת כרגע ואין שום דבר שיכול לערער לי את הבטחון לגבי החיים שלי.
דיברתי עם אחי השבוע שיחה רצינית. סיפרתי לו את כל מה שעובר עלי. סיפרתי לו שאנחנו מנסים להכנס להריון המון זמן, סיפרתי לו שאנחנו מתקשים, סיפרתי לו על מה שעובר עלי, מה שעובר עלי גם בעבודה, על כך שלאחרונה אני מרגישה מושכת יותר מכיוון ששמים לב אלי גם בעבודה וגם בחוץ. סיפרתי לו שאני רוצה בת.. הוא אמר לי משפט שנחרט אצלי בצורה כל כך חזקה, הוא חיזק אותי בלי לשים לב עם המשפט הזה, הוא לפעמים מדבר אלי בטון כזה מכבד, הוא נותן לי הרגשה לפעמים שהוא מסתכל שם מלמטה בזמן שאני ניראית לו הבן אדם הכי מוצלח עלי אדמות.. לפעמים זה גורם לי להרגיש בחוסר נוחות.. הרי הוא לא תמיד יודע הכל ואני יודעת שאני לא מושלמת כמו שהוא גורם לי להרגיש ועדין איכשהו הוא נותן לי את הדחיפה הזו בלי לשים לב.
אז המשפט שהוא אמר לי היה "ואוו, את כבר מוכנה להתמודד עם דברים שאני בכלל לא התחלתי לחשוב עליהם".
ואז, באותו הרגע שאמר לי את המשפט הזה, הבנתי עד כמה אני מוכנה. אני רוצה להיות אמא, אני מוכנה להיות אמא.