שבוע שעבר, יום חמישי 14.2.2013, ד' באדר תשע"ג החליט עילי לשלוח ידו בנפשו.

עילי היה בחור אחד מהשכבה שלי.

נכון שתמיד מדברים טוב על המת? על מי שהלך תמיד אומרים כמה נחמד וכמה טוב היה ומשבחים ומהללים אותו?

המצב כאן עם עילי שבאמת אף פעם לא היתה לי מילה רעה להגיד עליו. הוא באמת היה בחור יוצא דופן מכל הנערים האחרים בשכבה שלי. הוא באמת היה מקסים, הוא היה חתיך, היה מנומס, חייכן. באמת לא היה חסר בו כלום, גבר אידאלי.

השכבה שלי היתה מחולקת לקבוצות: היה את כיתת המחוננים שהיה קשה מאוד להכנס לתוך הקבוצה הזו (אני חלקית הצלחתי להתחבר לכמה מהם והרגשתי סוג של גאווה בעצמי), היתה כמובן את הקבוצה של הפרחולות הקטנות והבחורים שהיו כביכול המקובלים של השכבה, זו היתה החבורה הכי גדולה בשכבה, והיו את כל החבורות הקטנות מסביב שמתערבבים פעם עם אלה ופעם עם אלה.. ביניהן אני הייתי מתערבבת. לא הייתי נחשבת מקובלת, חברה קרובה מאוד שלי הכירה הרבה יותר אנשים ממני בשכבה (ברמה של להגיד שלום עם הנשיקה על הלחי וכל זה), אני הייתי יותר אאוטסיידרית.

בכל אופן, עילי היה כמובן מהבחורים בחבורת המקובלים, הענין הוא שעילי לא תפס תחת, עילי תמיד ידע לבוא ולהגיד שלום גם לאלה שלא היו חלק מהחבורה שלו, עילי כניראה לא סיווג כמוני את השכבה, מבחינתו כולם היו שווים. כך זה היה ניראה לי מהצד..

אז עילי אף פעם לא קיפח אותי, הוא היה בא אלי ואומר לי שלום עם חיבוק חמים כזה שכל גבר היה מתבייש לתת חיבוק אחריו, היה נותן נשיקה רכה על הלחי ומחייך את החיוך הזה שכל לב של בחורה היה מחסיר פעימה ממנו.

כל מי שמכיר אותי יודע שעמדתי על מתאבדים היא מאוד שנויה במחלוקת.. אני לא מצליחה להבין אותם, אני לא מצליחה להבין איך הם מעיזים לעשות את זה לעצמם, אני לא מצליחה לקבל את זה, אני כועסת, אני רואה אותם כמו סוג של אגואיסטים. לא, לא סוג של, הם אגואיסטים.

כששמעתי שעילי התאבד, לא הצלחתי לקשר אליו את כל מה שאני חושבת על המתאבדים.. אף פעם לא ראיתי אותו כאגואיסט, לא יכלתי לכעוס עליו, כל מה שעשיתי זה לחשוב איך יכול להיות שהבחור היפה והמושלם הזה כבר לא איתנו? גם המשפחה שלו עלתה לי לראש וחשבתי על הכאב שלהם.

משבוע שעבר, מיום חמישי הוא לא יוצא לי מהראש. כשהייתי באילת, חשבתי לעצמי, אם אז, בכיתה י"ב, הייתי אומרת לעצמי שאני אחגוג באילת בזמן שמשפחתו של עילי יושבים עליו שבעה, לא הייתי מאמינה. קצת לא נתפס לי שאני עדין כאן, חיה, ליבי ממשיך לפעום בעוד ליבו של עילי הפסיק.

חלמתי עליו הבוקר. התעוררתי לפיפי ב 7:00 ואז חזרתי לישון. החלום היה לי כל כך ברור, הכל לפרטים, הוריו הופיעו שם.

החלום היה שאני באה לבקר אותו בביתו לאחר שהוא ניסה להתאבד. בחלום הוא לא הצליח והוא היה חי. ישבתי איתו והוא נתן לי יומן כזה שאנשים שבאים לבקר אותו כותבים לו שם.. אני זוכרת שהסתכלתי על היומן הזה ולא הבנתי את פשר הדבר, למה שהוא יתן לאנשים לכתוב לו אחרי שניסה להתאבד..? זה היה כמו יומן איחולים להחלמה מהירה.. אבל איך מחלימים מהרצון להתאבד? שאלה ששאלתי את עצמי בזמן החלום.

אז לקחתי את היומן וכתבתי לו את התחושות שעברו בי כשהוא התאבד.. אני זוכרת שכתבתי לו הרבה, כל מה שכתבתי כאן כתבתי לו, כתבתי לו על איך הוא ניראה בעיני, איזו מין דמות הוא בעיני ואיך זה לא הסתדר לי עם היותו "מתאבד". בעודי כותבת, אני מרימה את הראש ואני רואה אותו מנסה להדביק איזשהי תחבושת על הצוואר כי רואים את סימני החבל על העור שלו בצוואר. ראיתי את הסימנים בברור, סימני שפשוף של חבל אדומים עם מרווחים כי החבל לא נגע שם בכל העור אלא כניראה היה מלופף בצורה מרושלת. אני רואה איך הוא מנסה להסתיר את הסימנים.. עצרתי אותו, אמרתי לו "עילי, אל תנסה להסתיר, הרי עשית את זה, ניסית, כולם יודעים שניסית.. אין טעם לנסות להסתיר את זה, אל תסתיר." כשבעצם התחושה שעברה בי כשאמרתי לו את זה היא תחושת הקלה, עשית את זה אבל אתה עדין בחיים, עזוב אותך עכשיו להסתיר, אין טעם, זה לא משנה, העיקר שאתה כאן. הוא כזכור לי נרגע וכבר לא ניסה להסתיר.

היה כבר מאוחר ואני הייתי צריכה ללכת, אני זוכרת שהוא פשוט הציע להסיע אותי ואבא שלו לא כל כך רצה שהוא יהיה לבד ולכן הוא הציע עצמו כנהג. היינו בתוך משאית, אבא שלו מתבדח על כך שעילי התאבד. זאת היתה הדרך של אבא שלו להתמודד, ראיתי בעיניו של עילי שהוא מתבייש קצת מההומור של אבא שלו.. ככה הגעתי הביתה, חבקתי את עילי, התחושה של החיבוק שלו היתה נעימה וחמימה בדיוק כמו שזכרתי.

אני זוכרת שהוא היה שלם עם זה שהוא חי ולא הצליח להתאבד. הוא היה שמח שהוא חי. התחושה הזו של לראות כמה שמח הוא שהוא חי ואז להתעורר ולהבין שחלמתי ולהבין שבעצם הוא לא באמת שרד את ההתאבדות. הוא מת. הוא לא חי, הוא לא כאן.

פתחתי את ספר המחזור שלנו היום.. פתאום ראיתי שם שורה "איפה אהיה עוד 20 שנה?" מאז הספר נכתב עברו 6 שנים סך הכל... מי היה מאמין שהתשובה לשאלה הזו היא - בקבר. 14 שנים כבר בקבר.