היום לפני חמש שנים אני ובעלי התחלנו לצאת. שלחתי לבעלי סמס: "יש לנו פגישה אישית ב 22:00 הערב. לא ניתן לשינוי"
לקח כמה דקות ארוכות בהן הייתי אחוזת פחד כמו שלא הייתי מימיי. אמרתי לעצמי "זהו. אם הוא לא עונה לי, ניגמר הסיפור. לא יהיה כלום!"
מדברת עם חברה שלי שעודדה אותי לשלוח לו את הסמס הזה והטחתי בה שבאשמתה שלחתי לו סמס שהוא לא עונה לי עליו בכלל, ועכשיו עשיתי מעצמי צחוק ויצא שהוא ייבש לי את הצורה! הוא ענה סוף סוף אחרי כמה דקות שניראו לי כמו נצח "סגור." סמס קצר וקולע.. עד היום הסמסים שלו ניראים ככה.
אני זוכרת את ההתרגשות שלי.. אמרתי לחברה שלי "אני עושה אותו היום ויהי מה!"
עשיתי אותו כמובן.. הוא עשה אותי בעצם.. קיצור הזדיינו כמו שלא הזדיינתי מעולם (מי ישמע, כולה בת 19.. זה לא שהספקתי להזדיין עם שבט).
מאז אנחנו יחד.. הרבה ירידות כמו הרבה עליות, הספקנו להתחתן מאז, לקנות דירה, אני עברתי למרכז.. דבר הוביל לדבר וכיום אנחנו מנסים להרות.
מוזר, לסכם ככה חמש שנים בחצי שורה.
בשבועיים האחרונים חל שינוי משמעותי בבעלי.. הוא רוצה אותי יותר, הוא עושה לי את זה יותר, הוא משקיע יותר.. אבל השינוי הכי גדול הוא שפשוט בא לו עלי כל הזמן, הוא יזם בשבועיים האחרונים בממוצע כל יום, פעם ביום.. היו ימים שקבלתי ממנו אפילו פעמיים. זה יוצא דופן, זה מוזר, זה חדש ואני אוהבת את זה!
היום התעוררתי לצלילי הגיטרה. הוא ניגן "בדד" של זוהר ארגוב.. אני לא מתחברת לז'אנר ובכל זאת כשהוא מנגן, לא אוכל שלא להנות מכל שיר שהוא.. במיוחד כשהוא שר.
אחר כך התאבקנו קצת על המיטה, הוא צחק עלי ואמר לי שבא לי עליו וזאת הדרך שלי להראות לו..
הוא צחק שוב ואמר "את פשוט צריכה לבקש"
"לא בא לי עליך בכלל יא מכוער!"
השיר הזה החל להתנגן ברדיו ואני החלטתי לקום ולענטז.. התחלתי לרקוד, התחלתי לרקוד ולקלף את הגדים המינימאליים שהיו עלי: מכנסון לבן קצרצר, חולצה ארוכה לבנה.. אבל הארכתי את זה קצת.. לאורך כל השיר מראה לא מראה את הבטן, את הגב... הורדתי את החולצה לאחר כ 2 דקות ארוכות.. ראיתי אותו נדלק מהאופן בו אני זזה.. התפתלתי שם, רקדתי לו את הריקוד הכי חושני שלי, אני טובה בזה באמת! הוא לא עמד בזה.. עמדתי כשאני מכופפת עם התחת לכיוונו והורדתי את המכנסון הקצרצר שלא השאיר הרבה מקום לדמיון, הוא התחרפן... ראיתי שהוא רוצה שאגש אליו כבר, ראיתי איך הוא רוצה אותי כבר עליו, דוהרת...
גם אני לא הצלחתי להתאפק.. ניגשתי אליו, הכנסתי את כל הזין שלו לפה שלי, וינקתי ברעב, לקקתי, הרטבתי..
חל שינוי טוב בבעלי. הוא רוצה אותי יותר, אני מחרמנת אותו יותר.. ואני אפילו לא מנסה.
אחרי המופע האינטימי שעשיתי לו, שאל אותי מאיפה אני יודעת לזוז ככה.. הראיתי לו את הסרטון שגילה לי כשהייתי בת 12 שאני רוצה לדעת לזוז ככה.. ואולי אפילו יותר בגמישות... אמרתי לו שזה הסרטון שלמדתי ממנו.. הוא ראה את הסרטון ושתק. הבין.
לא סידרתי את הארון בחדר השינה עדין ולא את השידות הקטנות והשידה הגדולה של הלבנים ולא ניקיתי עדין את הויטרינה בסלון שהיא קטנטנה ואין בה הרבה דברים אז אני לא רואה בזה יותר מידי עבודה ועדין לא נכנסתי לארון האמבטיה אם כי את האמבטיה ואת השירותים כן ניקיתי וגם צבענו שם את התקרה. אחלה הספק אני חושבת.
שבוע שעבר התחלתי את השבוע שוב עם חום והקאות, זה החל יום ראשון בבוקר התעוררתי עם בחילה והרגשה נוראית ולא הצלחתי לקום מהמיטה. בשעה שבע וחצי בבוקר הקאתי את מה שלא היה לי להקיא ואז החל לעלות לי החום וההקאות נמשכו לצהריים. (אני רוצה להגיד זה סבל נוראי להקיא אבל עוד יותר כשאין מה.. התחושה היא קיבה שמתכווצת ועוד רגע יוצאת לי דרך הלוע). אה כן וזה לא הריון למי שתהה...
3 ימים הייתי מרותקת למיטה בלי יכולת לזוז יותר מידי.
בגלל 3 הימים האלה זה לקח לי המון זמן מהניקיונות מה שאומר שכל ההספק הנ"ל בוצע ביומיים האחרונים בעזרה ענקית של בעלי היקר שהחליט להצמד אלי בכל הקשור לניקיונות.
ביום השלישי למחלה החלטתי כן לקום מהמיטה למרות שהייתי סמרטוט ולהתחיל לעשות את כל הבדיקות שקבלתי מהמומחית לפריון - בדיקות דם, בדיקת פאפ ובדיקת שד. את כל הבדיקות תקתקתי באותו יום כשכל אחת מהבדיקות במקום אחר לגמרי והתרוצצתי ורצתי כי במזל היה לי תור לאותו יום לבדיקת שד. אני ממתינה עדין לתשובה של הפאפ ושל הבדיקות דם. אבל בדיקת השד יצאה תקינה לחלוטין. היא הכריזה על זה בזמן שהתלבשתי, עניתי לה "לפחות משהו אצלי תקין".
אז אין מקום שלא נגעו לי בו באותו יום, מיששו לי את השד, מיששו לי את הכוס, הוציאו לי את הדם.. העיקר שסיימתי לעת עתה עם הבדיקות.
היה לי ריב עם בעלי אתמול. הוא אומר שלא דיברתי אליו יפה מול אחותו, הוא אומר שלאחרונה אני מדברת אליו בזלזול ובחוסר כבוד. מיד נגיע לזה, בכל אופן, זה היה באוטו אחרי שהורדנו את אחותו בבית. והוא צרח עלי באוטו והרים את הטון כל כך גבוה שהתחלתי לשמוע צפצופים באוזניים.. בהתחלה הייתי סבלנית לצרחות שלו אבל ככל שהייתי סבלנית וניסיתי להנמיך לו את הטון בזה שדיברתי אליו בשקט ובקשתי שידבר יותר בשקט הוא רק צרח עלי יותר חזק.. עד שהגענו הביתה, לא חיכיתי שיכנס לחניה אפילו, פשוט רציתי לצאת מהאוטו ולברוח. אז יצאתי מהאוטו וברחתי במדרגות הביתה..
התחלתי לבכות בהסטריה, האמת שלקחתי קשה את הצרחות שלו, לאחרונה הוא מרשה לעצמו לצרוח עלי כשמפריע לו משהו, אני לא יודעת מאיפה הוא קיבל את הרושם שעם צרחות אני אבין טוב יותר.. אז אני מנסה לגרום לו להבין שזה לא יעזור וכל פעם שהוא צורח עלי אני בורחת.
כשהוא צרח עלי, הוא שאל האם הוא אי פעם דיבר אלי לא יפה ליד אחי או ליד אבא שלי.. זה היה הרגע בו יצאתי מהאוטו כי לא יכלתי לשמוע אותו צורח, אבל בזמן שבכיתי, התחלתי לחשוב מה קרה כאן. הוא התעצבן שכביכול התייחסתי אליו לא יפה ליד אחותו ויום לפני גם מול חבר שלו.. חשבתי על זה ובדרך כלל באמת אני בולמת ולא מוציאה מילה מול חברים ומשפחה אבל לאחרונה הרגשתי בנוח, בנוח מידי אולי, לדבר חופשי בלי סינונים.. טעות שלי.. אבל ברגע שהשווה את הדבר לאחי ולאבא שלי התחלתי באמת לחשוב האם דיבר לא יפה לידם ניסיתי להזכר, היה לי קשה להזכר.. למה היה לי קשה להזכר? כי הוא פאקינג לא רואה אותם בכלל! כשאני נוסעת לחיפה, הוא לא בא איתי, כשאני נפגשת עם חברים הוא לא בא איתי, הוא רואה אותם פעם באף פעם, אז איך בדיוק הוא מרשה לעצמו להשוות, כשאני נהייתי חלק נכבד מחייו, חברים שלו רואים אותי בתדירות גבוהה, המשפחה שלו רואה אותי בתדירות גבוהה כל כך שכבר נהייתי חלק מהאחים (כך הם אומרים, זו לא אני נתתי לעצמי את התואר הזה ככה סתם). יש כאן הבדל מהותי בתפיסה של הסביבה שלו אותי מול התפיסה של הסביבה שלי אותו. הסביבה שלי רואה אותו כמשהו מעורפל, חברים שלי בקושי מכירים אותו (החברים מעיר הולדתי הכוונה).
אתמול אחרי שלא דיבר איתי ואני בכיתי בכי הסטרי, הייתי עצבנית נורא וטעונה נורא אבל עדין שמרתי על קור רוח, דיברתי אליו בטון נמוך ושקט ואמרתי לו משפט שכניראה קיבל בצורה קשה, הכוונה שלי היתה לדקור אותו. אמרתי לו שהוא בכלל לא רואה את אחי ואבא שלי, אמרתי לו שהוא לא יכול בכלל להשוות את מערכת היחסים שלי עם המשפחה שלו שאני רקמתי לעומת מערכת היחסים שלו עם המשפחה שלי שהוא בקושי רקם וזה משהו שנרקם מעצמו וקצת רופף מפעת מרחק.
ואז אמרתי לו "אתה בקושי מכיר את אבא שלי ואת אחי". ככה. אני בטוחה שזה הפריע לו, משהו בו פתאום התרכך אחרי שאמרתי את זה.. הוא חפר לעצמו בור זה מה שקרה לו.
בהמשך למה שאמר לי שאני לאחרונה מרשה לעצמי לדבר כמו שאני מדברת, אמרתי לו שזו נגזרת מאיך שהוא מתייחס אלי לאחרונה. אני יודעת שזה נשמע כמו התיפייפות אבל זה באמת ככה. הוא מבאס אותי, יש לו פרצוף חמוץ, כל מה שהוא עושה איתי זה לישון, הוא לא איתי, ואם אני מדברת איתו הוא מאבד את הסבלנות מהר ומעדיף לצפות בטלויזיה. בריב הקודם כשדיברתי איתו הוא התחיל לצרוח עלי שאני מתעסקת בשטויות והחל להטיח בי דברים על הלימודים והעבודה, הזכרתי לו את זה ואמרתי לו שאני לא יכולה לדבר איתו, אמרתי לו שהוא לא נגיש, אמרתי לו שהוא קר ומנוקר.
אתמול הריב הזה שהיה לנו היה משמעותי מאוד, הצלחתי להטיח בו את כל מה שמפריע לי, הצלחתי להגיד לו כל מה שיושב לי ואני מטפטפת לו לאחרונה. את זה גם אמרתי לו, אמרתי לו שבגלל שאני לא מצליחה לדבר איתו ולגשת אליו, אני אומרת לו דברים בטפטופים.. כניראה שהבין למה אני מתכוונת ופתאום חיבר את כל הטפטופים שלי לבעיה אחת.
פתאום הגבר הזה שצרח עלי באוטו נעלם, נישאר גבר מהורהר, נשאר גבר קצת עצוב, פתאום בעלי הבין אותי. לראשונה אני מרגישה שהוא באמת לקח את מה שאמרתי לו ברצינות, באמת הפריע לו שככה אני מרגישה ואולי גם הבין מדוע אני מדברת אליו בחוסר כבוד וחוסר סבלנות גם מול אנשים.
הרי הוא מכיר אותי, הוא יודע שכביסה מלוכלכת אני עושה בבית ולא מוציאה החוצה, הוא יודע שאם זה קורה לי (וזה לא קורה לי), זה ללא שליטה וכניראה יש כאן משהו מעבר. עכשיו הוא יודע.
האמת, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה, לא ידעתי מה אכתוב, ידעתי שזה יהיה על הניקיונות ועל הבדיקות, לא חשבתי שאתחיל לכתוב כאן על כל הריב הזה שהיה לי עם בעלי.. אני מאמינה שהפוסט הזה יהיה מאוד מייגע למי שקורא אותו.. אולי אני כותבת כאן את הדברים כדי לראות שיפור בעוד כמה חודשים.. לדעת שהיום אנחנו כאן ומחר נהיה במקום אחר, טוב יותר. כן, נכון, זו הסיבה שתעדתי.
אני מזכירה לעצמי כאן שאני רק בת 24. אני עדין לומדת איך להתנהג, אני לומדת להיות אישה טובה, אני לומדת להיות סלחנית, אבל גם לי יש רף של דברים שאני מוכנה לסבול, גם אני מאבדת שליטה לפעמים... אני רוצה להצדיק את עצמי ולהגיד לעצמי שאני בסדר אם כי אני לא אומרת את זה בלב שלם.. עדיף ככה. שלא אחשוב שאין לי מצויינות לשאוף אליה.. טוב אני מתחילה להשמע פלצנית ולא בא לי.