ראיתי תוכנית על הנושא. זה קצת כיווץ אותי מבפנים. מי מאיתנו לא עבר חרם או תקיפה במסגרת בית הספר?
עד היום הילדה שבי בוכה קצת כשרואה בפייסבוק את הילד הזה שהיה איתה בכיתה והתעלל בה שנים..
היה שם משפט בתוכנית שאמרה שם פסיכולוגית: ״גם המבוגרים בינינו עדין נושאים צלקות מחרם חברתי שעברו בילדות״
יש לי פלאשבקים עד היום על הבעיטות שקבלתי כשהייתי בת
8, הקללות, המסטיק שהדביקו לי על הכסא והבטחתי שאני לא אתן להם את התענוג
לצחוק והתנהגתי כאילו לא קרה כלום והוצאתי את המסטיק עד כמה שיכלתי והמשכתי
לשבת על הכסא הזה דבוקה לכסא. אני זוכרת ילדים סביבי במגרש זורקים מילים
בתורות, בועטים ודוחפים בתורות.. הפנים המרוצות שלהם כשהייתי בוכה.. מרחמת
על עצמי. זוכרת את המורה הסתומה הזו שלא הצליחה להשתלט על האלימות שהיתה
מול העיניים שלה. מול העיניים שלה נתנו לי מכות ואני זוכרת את המשפט
״תפסיקו נו זה כואב לה״ ושם זה ניגמר. מן הסתם זה לא עזר והמכות נמשכו.
אני זוכרת שהתביישתי. זוכרת שלא רציתי לספר לאבא שלי כדי לא לפגוע בו, כדי שלא ירגיש חסר אונים כמו שאני הרגשתי..
עכשיו
שיש לי את הבנות שלי, אני צריכה להבין עם עצמי איך אני מתנערת מזה קודם
כל, איך אני מפסיקה להחזיר את עצמי לזה. איך אני מפסיקה את הפלאשבקים? עד
היום אני רוצה ללכת לילד הזה שהיום מן הסתם כבר בוגר ואשתו בהריון.. (מהדברים שאפשר לדעת מהפייסבוק), בא לי לבוא אליו ולהגיד לו ״אני מאחלת לילד
שלך שיגיע שלא יהיה הילד שאתה היית״ בא לי להגיד לו את זה. אני לא יודעת אם
הוא מודע לזה שהוא הפך לסיוט של הילדות שלי, לא יודעת אם הוא מודע בכלל עד
כמה זה נכנס בי.
~הרגשתי
צורך עז למחוק אותו מהפייסבוק וגם עוד מישהי שאני זוכרת בברור שהיתה גם
חלק מזה אבל אז חשבתי לעצמי אם אני מוחקת אותם איך אני אתמודד עם זה? זה
יחדור אלי אם אשבר ואמחק אותם היום.. אוף כמה אני מרגישה דבילית עכשיו~
עכשיו
שיש לי בנות אני צריכה לדעת איך אני מתמודדת עם זה כהורה? אני מפחדת שלא
אדע להתמודד עם זה אם זה יקרה לבנות שלי. אני יודעת שאני יכולה לקחת ממש
קשה. אני רק חושבת על הרעיון שאולי ילדים אחרים ינדו את הבת שלי ואני
מתחילה לרעוד ולהזיע מזה. הלב שלי דופק מהר מהרגע שהתחלתי לכתוב על הנושא
הזה.
איך אני מתמודדת עם זה?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
