את אומרת שאת חושבת עלי ביומולדת שלי.. איך אני אמורה להאמין? תעזרי לי את, תייעצי לי,

תגידי מה היית עושה במקומי, האם במקומי היית יכולה לשכוח הכל ופתאום להתחיל הכל מחדש ולסמוך

על בן אדם קרוב ועם זאת כל כך רחוק?!

פעם הגעתי הביתה, לא זוכרת מאיפה.. זה גם לא משנה.

חיכה לי בחדר צעצוע.. דינוזאור סגול עם כדורים בפנים וגלגלים מתחת שאם את מניעה אותו אחורה וקדימה הכדורים קופצים בתוך הבטן שלו..

אמרת שזה מהדוד. והיום, אני חושבת האם להאמין לך או שמא שיקרת וזה לא ממנו?

ואולי זה סתם מאחד הגברים שאיתו בגדת ושיקרת שזה מהדוד?

ואיך אדע? אשאל אותך? אשאל את הדוד? מה אגיד לו? "זוכר את הצעצוע ההוא...?"

ומה אם יגיד לא? איך אדע אם זה לא בגלל שהוא לא זוכר? אולי הוא אמר לא בגלל שזה לא ממנו בכלל?!

ואת? איך אשאל אותך כשאני לא מאמינה לשום מילה שיוצאת לך מהפה?

נכנסתי לבלוג שלו ונהייתי מסוחררת פתאום.. באמת.. הראש שלי פתאום שכח איפה המקום שלו והמסך פתאום היה מאחורי..

חזרתי לפוסטים הקודמים וזה מה שעשה לי את הסחרחורת.. אחד מהפוסטים שם.. לכו תבינו...

אני שוכבת לידך, ואתה ישן.. ניראה כל כך שליו וקטן.. (מצחיק שאתה בגילי ולפעמים אני רוצה להגן עליך כמו אמא)..

פקחת את עיניך, התבוננת בי לכמה שניות, נשקת לי בשפתיים נשיקה רכה כזו, לפפת סביבי את ידך והמשכת לישון..

ואני?

אני המשכתי להתבונן בך כאילו מחר כבר לא יהיה... ובאמת שאתה כבר לא כאן.. הלכת.. אני נשארתי כאן עם הגעגועים, אבל יודעת שעוד יום יומיים שלושה אראה אותך שוב... אז למה זה ניראה כמו נצח?

צריך למצוא את הדברים האופטימיים יותר בדברים.. תודה לך הנץ..

וכל מילה נוספת מיותרת