אני מחפשת את המילים על מנת שאוכל לתאר את היומיים האחרונים. קצת קשה.
עברו עלי יומיים קצת קשים וכבדים. נפלה עלי עצבות. עצבות שעוד נישארה משבוע שעבר מיום השואה.
נכון אולי אני לא מזכירה ולא מדברת מספיק אבל בתקופה הזו של השנה אני סופגת את זה כניראה בשביל כל השנה עד יום הזיכרון הבא.
אתמול בבוקר נסענו לבית העלמין הצבאי בנתניה כבכל שנה לקבר דודו של בעלי שנהרג בעת שירותו הצבאי.
זה קרה מזמן. שנות החמישים. אך הכאב של האחיות, של המשפחה נישאר אותו כאב, אותו פצע שלא הגליד.
עם כל הכאב והרצון להנציח אותו, אעשה זאת בדרכים אחרות ולא כאן עקב אנונימיות הבלוג.
אני מעלה תמונות שצילמתי ללא השם ואנציח את הסימבוליות שהתמונות מייצגות ולא את הדוד באופן ספציפי.
בהמשך אחרי שהגענו הביתה מבית העלמין ראיתי כל מיני תוכניות על מנת שאוכל לראות ולזכור כמה שיותר פרצופים, כמה שיותר שמות של חיילים וחיילות.. בכיתי עם האמהות, בכיתי עם האחיות.. בכיתי עם הנשים, האבות, האחים.. לא אוכל אף פעם להכיל את הכאב שלהם.. אבל זה מספיק כואב גם ככה..
במעבר חד כמו הקו הזה שמתחתי כאן למעלה נכנס יום העצמאות. יומולדת 64 למדינת ישראל.
התחלתי כבר לשמוע מכוניות יוצאות, צופרות בקצב, אנשים צוחקים.. כל שנה קשה לי לעשות את המעבר הזה אבל אני מבינה את הסימליות, אני מבינה שאנחנו חוגגים בערב הזה בגלל האנשים עליהם התאבלנו כל היום הזה.
היום בבוקר החלטתי לקחת את המשפחה לטיילת בתל אביב לראות את המטס. הדבר נורא מילא אותי ועזר לי להתחבר ליום העצמאות בצורה הדרגתית אחרי כל ההעצבות שהתמלאתי בה בשבוע הזה.
הנה קצת תמונות לחמם את הלב
מה שעשה אותי מאושרת היום זה הניפוף לשלום של אנשים למטה לעבר המטוסים.. מוחים כפיים, מנופפים לשלום צועקים מאושר.. חמתי ממש החלה לקפוץ מאושר במקום כאילו רצתה להגיע אליהם :)
זהו. עכשיו אני צריכה לחזור לשגרה. יש לי מבחן מועד ב' יום שני שעליו אני צריכה לחשוב עכשיו.
יש לי את העבודה שאין לי מושג מה יהיה והתשובה תגיעה ביום ראשון.
תיקחי הכל בפרופורציה. אחרי השבוע הזה אני ממש משתדלת לעשות כן.
בני נתן לי הכבוד לבחור היום במסגרת פינתו בבלוג "שירו של יום" את השיר.
אני כל כך התרגשתי מכך, לא רק מהעובדה שחשב עלי אלא גם בגלל שדווקא ביום העצמאות נתן לי את הכבוד.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
