אני עדיין מוצאת את עצמי נדהמת לאור העובדה שאני אמא ויותר מזה - אמא לשתיים..
קשה לי, מרגש אותי, נעים לי, כיף לי בעיקר.
למדתי לתמרן איתן. למדתי איך להשכיב את שתיהן בשמונה ולראות את החדשות בערב עם הספל נס קפה שלי בשקט.
למדתי לקלח אחת ולהעסיק את השניה במקביל.. בהתחלה חשבתי שזה בלתי אפשרי. בהתחלה זה היה ממש כאוס. לא הבנתי איך עושים את זה? איך מקדישים זמן לגדולה אם הקטנה כל הזמן רוצה משהו צריכה משהו? אז היא התאזנה, כל עוד היא שבעה היא לא רוצה שום דבר :-) אולי מידי פעם מתפנקת שארים אותה אבל זהו.
בשבועיים האחרונים אני עומלת קשה על הבית והניקיונות. בעקרון נשארו לי כמה דברים קטנים שאני צריכה לתקתק כרגע ובמקום זה אני יושבת כאן וכותבת כי קבלתי כאפה על זה שיש לי שתיים והייתי חייבת לפרוק את זה כאן.
אז איך עושים את זה? זמן. באמת. עם הזמן הכל מתאזן, הכל מסתדר. אם היו אומרים לי את זה לפני 4 חודשים הייתי בועטת במי שאומר לי את זה.. אבל זה כי הייתי בדכאון אחרי הלידה.. למזלי הייתי עירנית לעצמי, הבנתי מה מפריע לי ומה מדכא אותי ומהר ניסיתי לשנות הרגלים... יש קטע כזה למזרחים (בעלי מזרחי), שאחרי לידה לא יוצאים מהבית לפחות 40 יום כדי שלא תהיה עין רעה על היולדת או על הילוד. אז עם לולה עשיתי את זה ולא היה לי קשה בכלל.. נהניתי מכל רגע כי היה לי רק אותה וזה היה קל והיא היתה קלה גם. תינוקת שאוכלת, ישנה, משחקת ובסדר הזה. היא לא היתה בוכה אף פעם סתם ככה.. לעומת שושה שצריכה לפעמים את הפינוק הזה של סתם להרים אותה ואז היא שולחת יד לכיוון השפתיים שלי והסנטר ותופסת וממששת..
בכל מקרה עם שוש היה לי קשה. היה לי קשה לא ללכת לגן לאסוף את לולה.. התגעגעתי אליה נורא בתקופה שאחרי לידה... כי זה או שהיא היתה בגן או שהיא היתה איתי בבית ועדין הסתבכתי עם שתיהן אז לא הצלחתי להנות ממנה.. או משוש.
אני זוכרת את היום שהבנתי שאני בדכאון בגלל שאני לא יוצאת מהבית בכלל ולוקחת את לולה מהגן בפרט.. זה היה שישי אחד בבוקר לפני שעברו 40 יום... בעלי הלך לקחת את לולה... התחלתי לבכות.. בכיתי לו שנמאס לי לשבת בבית, שנמאס לי לא לקחת את לולה... הוא ניסה להגיד לי לחכות עוד שבוע לפני שאני מוציאה את שוש ואת עצמי... אבל היה לי קשה... מאותו רגע אמר לי שאצא להתאוורר. הבין את חומרת מצבי, ואת העובדה שאם לא אצא אני אשקע בדכאון עמוק יותר... הייתי ערנית לעצמי, קלטתי שאני עושה דברים על אוטומט, שאני בוכה מכל דבר... שאם שוש לא מבקשת אוכל אז אני ישנה. רק ישנה.. כמה שבועות לא יצאתי מהמיטה בכלל. נידמה לי שבכלל לא כתבתי כאן על הדכאון שעבר עלי.. עוד היה את האשפוז של שוש תוך כדי כל זה שזה בכלל הוריד אותי לקרשים... טוב, אניוואי, זה מאחורינו!
אז חוץ מזה אני הולכת לזומבה + פילאטיס בכל יום רביעי. התחלנו אני ובעלי לעשות הליכות \ ריצות כל שישי בבוקר וזה הפך גם לזמן איכות שלנו (אומנם שושה בעגלה אבל היא לא מפריעה כשהולכים איתה לטיולים אז זה מרגיש כמו דייט בכל זאת).
בסיום ההליכה אנחנו יושבים על ספסל ומעשנים נרגילה, שותים סודה לימון ומפצחים גרעינים.. פשוט כיף.
עוד שמונה חודשים אנחנו עוברים דירה שתהיה צמודה לפארק בו אנחנו עושים את ההליכות ואז יהיה הרבה יותר כיף.
לא מרגישה עדין ירידה (אני מסתכלת תמיד על המראה ולא על המשקל.. זה פחות מעניין אותי.. מעניין אותי להסתכל במראה ולהיות מרוצה ממה שאני רואה).
ולסיום, שיר שבעלי שלח לי... אני מאוהבת בו יותר מאי פעם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
