פתאום עליתי על משהו.

מכל השנים שאנחנו מדברים על השואה, על הזוועות, מאז שהיינו ילדים, בגנים (עד כמה שהבנו אז), בבתי הספר, בתיכון, טקסים, שירים (טקסים שאפילו אני שרתי בהם), זה כלום ושום דבר ממה שאני יודעת שקרה שם. אני לא יודעת הרבה. אני באמת לא יודעת הרבה על מה שקרה שם. אני יודעת שנספו שם גברים, נשים ילדים ותינוקות. אני יודעת את זה. גם למדתי איך הם נספו, התאורים על כך, חוץ ממוזיאונים בארץ, יד ושם, לא ראיתי כלום. לא הייתי אף פעם במשלחת (אני חושבת שזו חובה לנסוע לכל יהודי ואני עוד אעשה זאת), ועדין אינני יודעת כלום ושום דבר על השואה. אני לא מצליחה להפנים את גודל הזוועה של השואה, אני לא מצליחה לתאר ולא לשים את עצמי בנעליים שלהם (ומי שקרא פה קצת ומי שמכיר אותי יודע שאני יודעת לשים את עצמי בנעליים של אחרים), אני לא מצליחה לחשוב או לתאר דבר או חצי דבר ממה שהיה שם. וזה בגלל שזה גדול עלי. כמה אגואיסטי מצידי. הרי אני הדור שסומכים עליו להעביר הלאה. אני הדור שאמור לדעת את הפרטים, אני הדור שאסור לו לשכוח. אבל אני לא מסוגלת לדעת פרטים. אני לא מסוגלת להתמודד.

היום ירד לי האסימון על כך כשזפזפתי בערוצים מלאי הסרטים והעדויות. הייתי באמצע זיפזופ כשפתאום סצנה תפסה אותי לרגע, סצנה בה מישהי מודיעה שהם מגיעים ואומרים למישהי להחביא את התינוק שלה. היא מנתקת אותו מהשד שלה באמצע ההנקה ומניחה אותו ומכסה אותו בסמרטוטים תוך כדי שהקצין הנאצי נכנס ואומר " חשבתן שלא נגלה את הסוד שלכן? איפה החבאתן אותו? הרי אתן יודעות שתינוקות הם מחוץ לתחום כאן" הבנות עומדות בשורה עם מבט חלול בעיניים כשהקצין הולך ביניהן ושואל "אני מתקרב?" ושם העברתי את הערוץ. התחלתי לבכות בהסטריה. וזה סרט! ס ר ט! סצנה מסרט!

לא הצלחתי לראות פאקינג סצנה מסרט. הרגשתי כל כך צבועה שאני בוכה על משהו שלא ראיתי, על סצנה של סרט שרק דמיינתי איך היא הסתיימה. אני אפילו לא זוכרת את שם הסרט כדי שאוכל לחזור ולהתמודד עם הצביעות שלי.

אני חושבת על זה שאולי יש עוד כמוני שלא מסוגלים להתמודד עם הזוועות. אם כך אז איך נעביר הלאה? איך נזכור ולא נשכח אם מה שנזכור אנחנו לא באמת יודעים? אם אנחנו לא יכולים להתמודד עם זה? אם אנחנו לא מסוגלים לשמוע באמת או לראות? 

שושה יושבת לידי בטרמפולינה, מרכינה ראש להסתכל עליה, מזמזמת לה שיר, היא עוצרת מהקפיצות שלה והנדנוד ופשוט מקשיבה לי... ואז שולחת חיוך. כמה לא מובן מאליו להיות כאן, כמה לא מובן מאליו לגדל כאן ילד, לתת לו חלב, לראות שומן ינקות.