היום באתי לכתוב קצת על הילדות. אני אוהבת להזכר. אני אוהבת לחשוב על איך היה פעם, מה היה פעם. לפעמים גם נעצבת.. לא בגלל שלא היתה לי ילדות יפה.. ההפך.. בגלל שלא אוכל לחזור לשם להיות עוד פעם הילדה הקטנה הזו. לפחות היא חקוקה לי בזיכרון.

הרי כפי שנאמר גדלתי עם אחי ועם אבא שלי. אני כילדה, גדלתי בבטחה בין שני גברים. מידי פעם, עכשיו בדיעבד, אני יכולה להגיד שהייתי רוצה פה ושם את היחס הנשי, את הטאצ' הנשי הזה שיגיד לי מה לעשות כדי להיות נשית, איך לטפח עצמי, איך להוריד שיערות - האם כדאי עם מכונה, עם שעווה, עם סכין?? 

אבל כשאני חושבת על זה, כניראה שהדמות הנשית היתה חסרה לי מאוחר יותר.. כשבאמת הייתי צריכה לחשוב על כל הדברים הקוסמטיים.. הרי שלפני כן הייתי מעין טומבוי כזו שלא רואה ממטר.

אז נתחיל מהתחלה.

פעם אהבתי לטייל המון לבד. הייתי יושבת בגן מול הבית ואוספת גרעינים קטנים כאלה של עץ חרוב שהיה שם.. פעם אספתי קופסא גדולה ושמתי אותה על שולחן פינת האוכל. הראיתי לאבא שלי ואז אחי אמר "אהה זה של העץ.. אם תשימי את זה על השולחן יצמח לנו עץ בבית", אני כילדה הדבר הראשון שעשיתי זה ציירתי לעצמי בראש איך עץ צומח לנו על השולחן ושובר לנו את התקרה על מנת לצמוח עוד.

פעם אני ואחי היינו יושבים על שולחן עם צבעי גואש. היינו מציירים ואז לאחי תמיד היה חשק לתקוע איזו יציאה שתכניס לי לדמיון עוד סרטים. אחי הכניס את המכחול לפה. הראה לי איך הוא עושה את זה.. ואני שקטנה ממנו בשנתיים תמיד חייבת לעשות מה שאחי הגדול עושה.. אז הכנסתי את המכחול לפה גם כן.. ואז אחי צחק והראה לי שהוא שם את המכחול הפוך! בעודי מתאכזבת מכך שנפלתי בפח הזה אני מוציאה את המכחול מהפה ואז אחי הסתכל עלי ואמר "צבעי גואש זה רעיל. עכשיו את תמותי." ואני? התחלתי לבכות! "אני לא רוצה למות!" כן אחי היה לפעמים מה זה רשע! 

ואז חשבתי "טוב, אם זה יתחיל לעבוד זה בטח יעשה לי בחילות ואני לא רוצה למות בייסורים ולכן אני אלך לישון" את המשפט הזה אמרתי לעצמי (בשפה של ילדה קטנה בערך בת 6 או 5) בעודי בוכה, אני הולכת למיטה נישכבת ונירדמת לשנ"צ. שמחתי לגלות כשהתעוררתי שאני חיה.

אני זוכרת את היום בו גיליתי שבני אדם לא חיים לנצח. זה היה יום זיכרון. אני זוכרת שהיתה אמורה להיות צפירה באותו יום. בכל אופן יצא לי לדבר עם אחי על המוות. (שוב, גם פה הייתי בערך בת.. 6 או 7), לא זוכרת איך הגענו לנושא בכלל, וזה אבסורד גם היום שבו גיליתי את המוות שזה בעצם היה יום זיכרון.. בכל אופן, אחי אמר לי "מה קרה לך? אנחנו לא נחייה לנצח! יבוא יום בו גם אני וגם את וכולם, ימותו.. מזקנה. בני אדם מזדקנים ומתים". הסתכלתי עליו בתדהמה. "אני אמות? אני לא אחיה לנצח?" זה הכה בי בצורה קשה מאוד. אחי ראה כמה קשה היה לי לשמוע את החדשות הללו.. ואז אמר "אבל אל תדאגי, זה יקרה עוד הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה זמן" עם הנפת יד כזו שמתארת את הזמן כמשהו גדול וארוך.

פעם חשבתי שאנחנו חיים בתוך כדור הארץ ולא על כדור הארץ. זה ניראה כך הרי, הייתי מסתכלת החוצה מחלון חדרי ורואה שמיים שמסתיימים באופק בצורה עגולה. זה נותן תחושה של חיים בתוך כדור! לא הגיוני?

פעם חשבתי שאלוהים כועס בלילה וסולח ביום. חשבתי שהוא כועס בלילה כי בלילה הייתי רואה עננים בצבע שחור. שחור מבחינתי היה מבטא כעס, מרמור, עצב. וביום כמובן, העננים נצבעו בלבן.. לכן לא פחדתי שאלוהים כועס עלי.. אולי.

פעם אמא שלי נכנסה לחדר וראתה אותי בוהה בשמיים ושאלה מה קרה, אמרתי לה "אלוהים כועס עלי" היא נדהמה לשמוע אותי אומרת את זה והסברתי לה את התאוריה שלי. היא ניסתה להסביר שלא כך הדבר.. זה לא עזר. נישארתי עם התאוריה.

עוד משהו שאולי לא כתבתי כאן אף פעם הוא שהרטבתי במיטה עד גיל 12. כן כן, אני עד גיל 12 עם ניילון על המזרון. זה תסכל אותי נורא.

אני זוכרת שהמחשבות שלי היו "יהיה לי בן זוג פעם, ומן הסתם אנחנו בטח נישן באותה מיטה. אז מה אני ארטיב גם אותו??"

אני זוכרת שכשהייתי בת 10 הגיעו אלינו משפחה מחו"ל. נורא שמחתי! אבל לא בגלל שמשפחה הגיעה.. שמחתי כי ידעתי שאני אלך לראות מקומות שעוד לא הייתי בהם. כשאני אומרת מקומות ידעתי טוב מאוד לאן אני רוצה להגיע - לכותל!

אני עד גיל 10 לא ביקרתי את ירושלים בכלל ולא בכותל בפרט. רציתי לבקר בכותל כי בערה לי בקשה, משאלה אחת לא יותר : "עזור לי לעצור את התסכול, עזור לי להפסיק להרטיב במיטה!". אני זוכרת שנורא לא היה לי נעים לבקש דבר כזה בכותל.. ולכן התחלתי את תפילותי בתודות ורק לאחר מכן הבעתי את מבוקשי. לאחר שנתיים זה קרה.. בהדרגתיות הפסקתי להרטיב במיטה. הייתי מאושרת להוריד את הניילון מהמזרון ולא לחזור אליו יותר.

פעם אני ואחי ישבנו בסלון וצפינו בערוץ VH1 ערוץ מוזיקה של פעם. היה שם את השיר הזה 

תמיד הייתי מעוניינת בשפות. תמיד רציתי לדעת שפות.. כמובן שהשפה השלישית שלמדתי זו השפה האנגלית (אחרי עברית ורומנית).

אז כששמענו את השיר הזה, שאלתי את אחי "תגיד מה זה 'ממון?' " עכשיו כששאלתי את השאלה הזו, אמרתי ממון כי זה בעצם מה ששמעתי את הזמר אומר (הוא כמובן אומר my mold ולא ממון!), ואחי אמר "נו מה את לא יודעת? כשהוא אומר 'ממון' הוא מתכוון להרבה מאוד כסף"

"אהה.. הבנתי".

פוסט זה נכתב בהשראת חולמנית וקנקן התה

- היי, מה המצב?
רציתי לשאול אותך משהו..
מקווה שאני לא עובר גבול או שאני חוצפן אבל רציתי לדעת איך בעלך שיחייה נותן לך לצאת בלעדיו כל הזמן ולהיות עם חברים וכו?
אני חייב לדעת מאיפה הוא שואב את הכח והאמון?
אם חציתי תגבול סורי

- בעלי אוהב לתת לי את המרחב שלי. לפני בעלי היה לי חבר שחנק אותי ברמה כזו שזה בודד אותי חברתית, בכל מקום שהייתי הוא היה שם, ואם הוא לא היה שם הוא דאג לשאול לשלומי ולמעשי כל עשר דקות.. אחרי שנתיים ראיתי שזה כניראה לא ישתנה וניפרדנו. להגיד לך מה, חוץ מזה הכל היה מהמם ביני לבינו וראיתי את עצמי איתו לטווח הארוך. אבל לא יכלתי לסבול את העובדה שאין לי את המרחב האישי שלי.. (זה היה הרבה יותר גרוע.. הוא היה מחטט לי בהודעות ואם הייתי מקבלת לידו הודעה הוא היה קופץ ישר לבדוק איתי מי זה ומה רשם). בכל אופן כשהכרתי את בעלי, דאגתי מהר מאוד לשים את הקלפים על השולחן. הרי אני אין לי משפחה מורחבת מידי. אני גדלתי ברחוב. יש לי חברים שהם חברי ילדות שאיתי כבר שנים (בחתונה 90% מהמוזמנים שהיו לי היו החברים שלי לעומתו שהאחוז הגדול יותר היה משפחה), בעלי הבין וידע מהתחלה מה אני ומי אני ואיך אני. היום אני דוקא הייתי מאוד רוצה שהוא יבוא איתי ליציאות מידי פעם.. שיסע איתי לחיפה.. הוא לא כל כך מעונין.. הוא אומר כי הוא עייף מהעבודה ושאעשה חיים.. אם תשאל אותי אני מאמינה שזה פער הגילאים שגורם לזה בנוסף לכך שהוא מותש.. בכל אופן, בעלי התחתן איתי והוא כל הזמן מזכיר לי למה: ״את תמיד אומרת את האמת הטהורה, אינך משמיטה אף פרט. את אמיתית לטוב ולרע״ (זה בא נגדו לפעמים כי אני גם פולטת אמת שלא אמורה להפלט (: ). תיראה גם היום אני לא איזה בליינית. אני מאוד בייתית, אני מאוד משקיעה בבית ובבעלי. יוצא לי במקרה הטוב פעמיים בחודש לצאת. אני גם יודעת לוותר על יציאה כשצריך. לדוגמא הוא אוהב כשיש לו ערב פוקר אצלנו, הוא רוצה שאהיה בבית ואגיש להם ואדאג להם, לי היו תוכניות לחמישי הזה אבל הן לא היו סגורות כי חשבתי שאולי הערב פוקר אצלנו. אתמול שאלתי אותו והוא אמר לי כן. מכאן אני יודעת שחמישי הזה אני כולי בשביל בעלי. אני יוצאת וזה אבל שתבין שאני די פרימיטיבית בענין של בעל ואישה. בקיצור הכל מתאזן בסופו של דבר. התשובה היתה מספקת? אה ועוד משהו קטן. עצם זה ששאלת אותי את השאלה הזו גורם לי לחשוב איך אני ניראית מהצד.. אחרי השאלה שלך כניראה שאני צריכה לסנן יותר תמונות.. שלא תרגיש לא בנוח, אני שמחה ששאלת אותי.. שאלות מהסוג הזה גורמות לי לעשות בדק בית מידי פעם.

- דבר ראשון אני ממש מעריץ את הלך המחשבה שלו.
כנראה שזה באמת בא מהגיל שלו והאמון הטוטאלי שלו בך זה יפה..
ככה גם אני רוב הזמן.
ותמיד מבקש מחברתי את האמת ובלי שטויות וזה מה שקורה.
ושלא תחשבי לרגע אחד שמהצד או נטרלית את נראת מופקרת או זונחת או מזלזלת בקשר שלך.
להיפך זה יפה...! בגלל זה שאלתי איך בעלך ככה משחרר לך ערב ערב עם שולה וחברות וים וידידים ומסיבה וזה לדעתי מדהים שאת יודעת לשמור אמונים והוא יודע לקבל אותם.
 לצערי אצלי ואצל חברתי זה לא ממש ככה.
היא כבר חודשיים במצב התרחקות ממני... מהרגע של הדוגמנות שאני זה שדחף אותה לשם, נראה לי שעשיתי טעות איומה.
נדמה לי שכל התמונות והלייקים והקטע של להיות בטלויזיה עולה לה לראש והעבודה החדשה שלה והחברים לעבודה שמזילים עליה ריר גורמים לה אושר עילאי שלא היה לה הרבה זמן.
לא שאני לא נתתי לה להרגיש יפה או מושלמת להיפך.

אני תמיד אמרתי לה שהיא יפה ומוכשרת וחכמה.. כל הזמן.
 מסתבר שכל זה לא ממש מספיק לה והיא כבר ארבעה ימים לא בקשר אתי בכלל..
לכן אני שואל על הקשר שלך שנראה בריא, את אומרת פרמיטיבי .. אולי.. אבל זו אהבה שלא מפסיקה ונתינה אחת כלפי השני ואני חושב שזה יפה ונכון.
 אצלי לעומת זאת נראה שאני נותן 99% וחברתי רק אחוז אחד..
קשה לי להאמין שהיא לא נפגשת עם ידידים וחברות על חשבוני כיוון שלא ראיתי אותה חודש.. :(
 אני כרגע במצב של אי ודאות וזה מטריף אותי.
היא לא יודעת מה היא רוצה לעשות עם הקשר ולא יודעת למה היא מתנהגת ככה.. שלפי דעתי זה שטויות.
היא רוצה לדעתי שהקשר יסתיים ושאני זה שיעשה את זה כי כואב לה אחרת...
ואני שואל.. איך אחרי שנה וארבע מפסיקים לאהוב, למרות שהיא אמרה בשיחה האחרונה שלנו שהיא כן אוהבת אבל לא יודעת מה הלאה..

מה דעתך?

- תיראה, אני לא רוצה להכניס או לשתול לך מחשבות ורעיונות. אדבר מתוך זווית המבט שלי. על פי מה שאתה מתאר, בת הזוג שלך לא תורמת לקשר ביניכם. על פי מה שתארת אתה בעצם שם והיא בכלל לא. היא בכיוון אחר לגמרי. לא אשקר ואגיד שמה שבת זוגתך עכשיו עושה באמת מעלה קצת את האגו הנשי שלה והיא רואה את עצמה למעלה, מצליחה בדוגמנות, מקבלת תשומת לב.. אני יכולה להגיד שאם באמת הקשר ביניכם יסתיים, היא עכשיו תהנה מהתשומת לב, תקבל אותה בזרועות פתוחות, אבל אחרי זמן מה פתאום תבין שזה לא מה שהיא רצתה.. וזה כבר יהיה מאוחר מידי.. לדעתי אתה צריך לחשוב עכשיו האם אתה רוצה להשאר או לא. במידה ואתה נישאר אתה צריך לשתף אותה במה שעובר עליך.. אולי אפילו להוריד את האחוז מ99% ל 55% ואולי פחות.. שתרגיש שהיא לאט לאט מאבדת אותך.. אם תשאל אותי, על פי מה שאתה מתאר, (ונתת תאורים קשים במערכת יחסים), היא כבר לא שם.. אתם כבר לא מה שהייתם.. ושוב, אני אומרת לך את דעתי.. אין מישהו שיודע יותר טוב ממך מה הולך ומה צריך לעשות. אה. וענין ההערצה למה שבעלי חושב.. הוא לא היה ככה אם אני לא הייתי ככה. זאת אומרת יש פה איזון, יש פה דבר שבא משני הצדדים.. אם החברים שלי היו באים על חשבונו, כניראה שהוא לא היה בעמדה הזו היום. אצלי דבר ראשון זה בעלי, הבן זוג שלי.. אצלו גם דבר ראשון זו אני.. וזה מתקשר לכך שהוא יודע כמה חשוב לי לצאת עם החברים, כמה חשוב לי המרחב האישי שלי.. ולכן הוא נותן לי אותו. בקיצור.. אם אתה לא מקבל מהבת זוג מה שאתה נותן לה הגיע הזמן לפעול.

- כל העניין התחיל לפני חודשיים כשנפצעתי ונלקח לי הרשיון להרבה זמן בגלל נהיגה לא זהירה.
מאותו הרגע שמתי לב לדעיכה, כשהקשר תלוי בה אם אנחנו נפגשים.. לא נח לישון אצלה, והיא נותנת די הרבה הסברים למה לא... מאשר לחשוב על למה כן..
אני הבנתי שהקשר תלוי בה, ולא אמרתי לה את זה אבל רמזתי לה שאם אנחנו לא נפגשים והמרחק עושה לך בעיה אז שתגיד , והיא אמרה לי ש"מה פתאום זו לא בעיה כשיש לי רכב אני באה" ובלה בלה בלה... ולא ראיתי אותה חודש!!!
עכשיו.... ביננו...
אני בסוף החודש עובר ניתוח ברגל.. אני יהיה מושבת לחודש חודשיים אולי אפילו שלוש.
שאלתי אותה אם היא מתרחקת בגלל זה.. והיא אמרה לי שלא, כששאלתי אותה אם היא תבוא לבקר אותי היא ענתה לי בקלילות "הניתוח בבוקר.. ואני בעבודה, ואחה'צ אני ואמא הולכות לקנות חתול שחכיתי לו 3 חודשים"
אז הבנתי מהתשובה שלה שאני בכלל לא פאקטור אצלה ושחתול זה דבר יותר חשוב לה ממני.
 כל הדברים נוטים משקל לכיוון זה שאני אבעט לה בצורה ואשליך אותה מליון מדרגות על היחס שלה כלפי.
אבל אני אוהב אותה כ'כ וזה אפילו כואב לי להעלות תרחיש כזה בראש שאני זה שנפרד ממנה.
אני אובד עצות ולא יישן כבר 3 ימים רצוף... סוג של שבר כלי.

- אני ממש מצטערת לשמוע.. אני ממש מודה לך שאתה מרגיש בנוח לפתוח איתי את הנושא. אפילו קצת מופתעת. תיראה לפעמים החלטות בחיים.. לא רק בפרידה בין בני זוג, אלא על החלטה, היא לא תמיד קלה, ואני יכולה לאשר לך שאם במידה ובאמת הקשר ביניכם לא ישתפר ולא תצליחו לתקשר אחד עם השניה, כניראה שכשתסיים את זה אתה תהיה שבר כלי לעוד תקופה.. לדעתי היא לא מודעת למה שהיא עושה. ואם היא כן זה גרוע מאוד, אבל אני יוצאת מנקודת הנחה שהיא לא שמה לב לזמן שרץ והיא לא רואה אותך, היא לא שמה לב ליחס שהיא נותנת לך. אני רוצה להאמין שזה באמת מהעבודה החדשה וממה שהיא מתעסקת עכשיו. אני חושבת שאתה אוגר הרבה וזה בסוף באמת יתפוצץ עליה. דבר איתה לפני שזה קורה. תפוס אותה לשיחה, תגיד לה מה קורה. אם אחרי מה שאמרת לה זה לא ישתפר אז כניראה שבאמת תצטרך לחתוך.. יכול להיות שהקשר יחתך גם באותה השיחה וזה אומר שלשם זה היה אמור להגיע מלכתחילה ולא לסחוב את זה עוד קצת. אתה לא פראייר. קלוט את הוויבים שלה, תבדוק איך היא מגיבה אליך.. אם היא תמשיך באדישות כניראה שאתה צריך להבין את הרמז. אני מבינה שאתה אוהב ואני מבינה שקשה לך, אבל אלה החיים.. גם דברים כאלה ניגמרים בסוף. אתה צריך לזכור שזה לא סוף העולם, ודברים כאלה קורים. פרופורציה זה שם המשחק. אבל שוב הלכתי רחוק מידי. כל מה שחסר לכם כרגע זה דיבור. דבר איתה ואם אפשרי כמה שיותר מהר. חבל על הסחבת.

- דיברתי איתה ביום שישי האחרון בטלפון, היא ענתה לכל שאלה שהצבתי בפניה ב "לא יודעת".

אל תרגישי מופתעת שאני פותח איתך את הנושא... רציתי לדעת איך את רואה את כל הסיפור הזה, וחוץ מזה שאת חברה, זה שלא היינו יותר מדי בקשר בעבודה זה כי זו עבודה אבל אותך ואת שולה ועוד כמה בנות ראיתי כידידות טובות, לא הראתי את זה כי הראש שלי היה עליה כל הזמן.

- אני לא רוצה להיות זו שאומרת לך מה כדאי לך לעשות. זה ניראה מהצד שאתם לא בכיוון.

על פי מה שאתה מתאר זה ניראה שזה טכנית ניגמר.. ואתם פשוט צריכים לעשות את זה באופן רישמי.

- את לא מבינה כמה זה כואב לי וקשה לי...
רק עצם המחשבה שאני לא יוכל לחבק אותה או לגעת בה או לדבר איתה...
היא תתרחק ממני היא תרגיש בהייי מכל המסביב וכבר עכשיו אני בטוח שהיא מכירה אנשים חדשים כל הזמן..
אני לא מסוגל לעשות את הצעד הזה.
אני צריך סוג של דחיפה.. פוש איזה תמריץ שיגרום לי לשנוא אותה או לכעוס עליה , אני כועס עליה על היחס אבל לא מספיק כדי לסיים את הקשר.

- אוקי לגבי הכעס.. אין הרבה לעשות.. לדעתי מה שקורה עכשיו זה מספיק כדי לדעת שמשהו לא בסדר. אתה לא צריך פוש, אתה לא צריך לכעוס יותר.. בשביל מה לך? דבר איתה. אין יותר מזה.. אתה לא יכול להכריח אותה אם לא בא לה.. עדיף שזה יבוא ממך לפני שזה בא ממנה.. לדעתי.

- הייתי רוצה שתגיעי ליומולדת שלי ולהודות לך כמו בנאדם על השיחה הזאת.

אני לא רוצה לכעוס יותר... איך מסיימים קשר ועוד מהצד שלי בתור אחד שאוהב?
אני כ"כ לא מסוגל לחשוב שמישהו אחר יגע בה..
 יש משפט ברזילאי עתיק שאומר...
אנשים שחורבנם בא להם, בשל אישה שזין גבר אחר חרש בה..

אם אני בטעות ידע שהיא יוצאת עם מישהו או מתחילה עכשיו קשר אני חותך את אותו בנאדם.
גם אם צריך ללכת ברגל עד אילת.

- אל תהיה כזה. קודם כל נוכל לעשות יום חמישי אחד משהו, ולחגוג לך.

 עכשיו אם באמת הקשר שלך איתה יסתיים, אתה צריך להתנתק.. מה שאומר שאתה לא עושה כלום גם אם היא תצא עם מישהו.. לפעמים צריך להגיע גם למסקנה ששום דבר לא שווה את העצבים שלך..

- לא לא... למה את אומרת לי את זה?

איך אפשר להתנתק מאדם שאוהבים? אני באמת אוהב אותה בלי פשרות.
אם כל המעלות שלה וכל החסרונות.. ויש לה חסרונות.
 הלוואי והיא תתעורר כי בשיחה האחרונה שלנו אמרתי לה "אם את חושבת שאת תכירי מישהו שאוהב אותך יותר ממני או יתן מעצמו כמו שאני נותן שיהיה לך בהצלחה אבל את תתאכזבי"

- עזוב.. האמירות האלה לא עוזרות. כאישה אני אומרת לך זה רק מרתיע זה רק מרחיק אותה ממך.

- מה כן יכול לעזור? פשוט לקום וללכת?
אני חייב מינימום להלחם עליה... לא?! פשוט דבר איתה, שאל אותה מה היא רוצה. שאל אותה אם היא רוצה להפרד.

- פשוט דבר איתה, שאל אותה מה היא רוצה. שאל אותה אם היא רוצה להפרד. אתה נלחם. אתה כבר חודשיים נלחם

ואתה מנסה שוב עכשיו עם השיחה הזו שאתה הולך לעשות איתה.

- כואב לי פשוט כואב לי.. אוף
אני יושב כמו מפגר עכשיו ורושם לך את זה עם דמעות בעיניים.

- שטוף פנים, שתה כוס קולה, נסה לנקות את הראש. במקביל תרים אליה טלפון היום ותגיד לה שאתה צריך להפגש איתה.

תבדוק מה היא רוצה לעשות.

- את מזה מדהימה שאת ככה מדברת איתי ועוזרת לי.
את נשמה טובה, סתם כותבת..

הסיבה ששמתי את השיחה הזו ואת הקודמת כאן היא להזכיר לעצמי שאיפשהו אני כן עושה את הדברים נכון.. איפשהו אני ניראית בעיני אחרים אישה טובה.. איפשהו בעלי ניראה בעל טוב. נכון ישנם קשיים, לכולם יש קשיים.. אם לא היו קשיים אז לא היה לנו ממה להתחזק לא? 

סיבה נוספת היא פשוט טפיחה על השכם! חברים קרובים ולא קרובים רואים אותי.. תופסים ממני.. זה באמת ממש ממש מחזק אותי.. זה אף פעם לא קרה לי שהרגשתי שתופסים ממני.