כניראה שהציפיות שלי גבוהות מידי.. כניראה שציפיתי יותר מהסביבה שלי ברגע שאכנס להריון.

אני מרגישה שאני עוברת את ההריון הזה לבד, (אין לי מילה וחצי מילה רעה על בעלי. עושה הכל מצוין, לא עליו הטענות כאן).

לפעמים אני צריכה את הנגיעה הנשית, את המילה הנשית, ההזדהות.. פתאום המחסור הזה מאמא מורגש יותר מתמיד עכשיו.

חמתי די רציונאלית ועניינית.. היא תעזור המון אני יודעת. היא בתכלס תמיד תהיה שם וזה ברור לי.. אבל לפעמים אני רק צריכה יחס.. לא יותר מזה, לא עריסה, לא מיטה, רק מילה, טלפון לשאול מה מצבי, איך אני..

אז לא אני לא יושבת בחיבוק ידיים ומחכה לטלפון המיוחל.. אני מרימה טלפון, אבל זה לא זה..

אני מתחילה לחשוב על החברות שלי. הרי שיש לי שלוש כאלה - ברכה וציונה ושרה.

ברכה היתה בסיני בחודש האחרון, חזרה לפני כשבועיים והצלחנו להפגש פעם אחת בלבד.. פעם אני לא יכלתי, כמה פעמים היא בטלה ואז סוף סוף זה קרה בשישי האחרון שברכה קראה לציונה ואמרה לי לבוא.. כאילו הרגישה שעבר עלי משהו לא טוב.

ציונה לא יצרה קשר כבר כמה שבועות.. אני הרמתי פעם או פעמיים טלפון.. אבל התעייפתי לעשות זאת שוב.. הרגשתי שאני ננטשת על ידה.

שרה? מחפשת, מגששת, שולחת מידי פעם תמונות של תינוקת עם טוטו, מראה לי מה בדיוק תעשה לתינוקת הקטנה שלי כשתגיע.. אני יכולה להגיד שמשרה אני מקבלת הכי הרבה תשומת לב בנושא.. הודיתי לה על כך.

חמישי האחרון היתה לי סוג של התפרקות (יכול להיות שההורמונים מתחילים לשחק כאן?), בכיתי בהסטריה לבעלי שאף אחד לא מחפש אותי, בכיתי לו שאף אחת לא שואלת לשלומי, אף אחת לא מתעניינת.. התחלתי להגיד לעצמי שאין ברירה, אני חייבת עכשיו להתאים את  עצמי למצב - אני הולכת להיות אמא. חברות שלי אפילו לא קרובות לזה. אנחנו לא באותו ראש.. בטח לא עד מתי שיתחתנו. עד אז, אנחנו בפאזה שונה לגמרי.. ברכה לוקחת את עצמה כל שני וחמישי וזורקת את עצמה איפה שהיא רק רוצה - אם זה בעיר אחרת, אם זה בסיני.. לוקחת את הזמן, נהנית מהחיים. ציונה סטודנטית למשפטים, וכמו כל סטודנט גם היא מחפשת את הבילויים המפרקים עם האלכוהול והמוזיקה.. כן, אני גם אוהבת את הבילויים האלה, אבל עכשיו אני ממש לא במוד לזה.. מינימום בית קפה קטן ומקסימום מקס ברנר עם מוזיקה קצת יותר רועשת מהרגיל.

מוצאת את עצמי מחפשת אחר קשר אמהי, או לפחות אחר נשים אמהות בעצמן.. רוצה להיות קשורה, לא להרגיש יוצאת דופן..

אחרי שבכיתי לבעלי הוא הלך לחתונה התחנן שאצטרף אליו, לא רציתי, גם ככה באסתי בזה שרגע לפני שיצא מהבית בכיתי לו בצורה הסטרית והוא יצא בלי להיות רגוע, אז המשכתי לבכות לר"צ2. הוא פשוט הבן אדם שאני מרגישה ממנו הכי הרבה אכפתיות לאחרונה.. הוא מחפש אותי בתדירות יומיומית,  אם לא יכול לדבר, אם לא יכול להרים טלפון, שולח לי הודעת סמס.. הוא הצליח קצת לעודד, קצת להסביר לי את המצב שלי (כן הגעתי למצב שאני צריכה ראיה אובייקטיבית לגמרי, מבחוץ למה שעובר עלי), אז חוץ מההסברים שלו על ההורמונים שעוברים לי בגוף עכשיו בגלל ההריון, הוא נתן הסברים גם לגבי החברות שלי שנמצאות בסטטוס אחר, נתן הסבר לזה שבאיזשהו שלב מה שנשאר לנו בחיים זו המשפחה. לא חברים, לא מכרים. משפחה נטו. זה לא עודד אותי במיוחד.. אבל הוא הצליח בכל זאת כן להפסיק את הדמעות שזלגו על לחיי כמה שעות טובות.

אז מנסה את גיסתי, היא טרודה מאוד עם הבעיות שלה, אני יודעת, נפלו עליה תיקים שאני לא מאחלת לאף אחד, בשבת האחרונה היא אמרה לי שאחרי מה שהיא עברה הכל נכנס לפרופורציה..

כניראה שבאמת אני צריכה לשבת בשקט ולהפסיק לדרוש מהסביבה שלי יותר ממה שאני מקבלת..

ובכל זאת, צמאה למילה טובה אחת.. מילה של אישה.. אישה אוהבת.

לא אני לא כועסת על מי שכועס.. אני סתם באופן כללי כועסת.. אולי על עצמי.. אני שונאת את זה כשאני מביאה בן אדם לכעוס עלי או שאני מעליבה בטעות או אומרת איזה משהו לא במקום וכל זה בלי להתכוון.. ואז בא אלי ומעיר לי ואני מתחילה לקבור את עצמי במחשבות ובלהעביר שוב ושוב את מה שקרה בראש ולהסתכל על עצמי מהצד על איך ניראתי או איך נשמעתי ואז אני מתביישת בעצמי שככה עשיתי ואז אני מרגישה אידיוטית ואז אני שוב חוזרת על התהליך הזה ושוב חושבת ושוב מדמיינת ושוב אוכלת את עצמי וזה מביא אולי לידי בכי גם כי כועסים עלי עכשיו ואני לא רציתי....

בקיצור, אני פשוט לא יודעת להתמודד עם כעס. אני לא יודע להתמודד עם התחושה.. אולי זו הסיבה שתמיד כשאני כועסת אני לא כועסת לגמרי זאת אומרת הרבה יוצא לי לשתוק או שיוצא לי להגיד אולי חצי מילה בעניין וזהו אני עוזבת ושוכחת מהר וזה מספק אותי.

אני לא אחת שמחזיקה בתוכי כעס הרבה זמן.. אני לא צריכה זמן ואני לא מרגישה תמיד צורך להגיד שאני כועסת כי אני יודעת שיעבור לי מהר.. אני יודעת, זה על גבול הפראיירית כי אז יגידו אנשים שהדברים יחזרו על עצמם אם לא אדבר אבל וואלה אני חיה עם עצמי ככה וטוב לי עם זה.. זאת אומרת, אני מעדיפה להתמודד עם הכעס שלי שעובר מהר מאוד יחסית מאשר לתת למישהו להתמודד עם העובדה שאני כביכול כועסת..

בקיצור הר"צ 2 כועס עלי.. הוא אמר שאמרתי היום משהו לא במקום למישהי... אולי באמת הרגשתי יותר מידי בנוח, לא הייתי צריכה להגיד את מה שאמרתי והדרך שבה התנהגתי גם כן לא הייתה במקום מבחינתו.. הענין הוא שהדרך שבה הוא בחר להגיד לי הכעיסה אותי. הוא בחר להגיד לי את זה בהודעה בוואטסאפ וזאת למרות שאנו נמצאים באותו הבניין ויכלתי לדבר איתו כאדם תרבותי פנים מול פנים ולסגור את זה... לא למשוך את זה לשיחת וואטסאפ טיפשית.. אני עד עכשיו לא יודעת למה הוא בחר בדרך הזו כי היו המון פעמים בהן הוא אמר לי שהוא לא אוהב להתכתב על דברים כאלה והוא מעדיף כמוני להוציא ובאמת ללבן עניינים באותו רגע.. פה, איתי הוא בחר לעשות זאת בצורה הזו ואני עד עכשיו אוכלת את עצמי על כך.. לא רק בגלל שהכעסתי אותו ואני שוב אומרת, אני לא אוהבת כשכועסים עלי ואני לא יודעת להתמודד עם זה, ובנוסף להתמודד עם זה בואטסאפ? זה טו מאצ' בשבילי... 

מהרגע ששלח לי את ההודעה נפלו פניי, פעימות הלב התחילו להיות מהירות והדמעות לא אחרו לבוא. אני יודעת, להרבה אנשים שיקראו את הפוסט הזה אני אראה סתם בכיינית (אולי גם יפילו את זה על ההריון), אבל אני מעידה על עצמי עכשיו - אני ממש לא בן אדם בכיין ובאמת שזה היה קיים עוד לפני ההריון.

כשניגשתי אליו לנסות לדבר איתו, הוא זרק משהו על כך שזו היתה "הערה בונה" בואטסאפ.. עניתי לו שזו ממש לא הערה בונה (כי זו לא היתה הערה בונה, הוא כתב את הדברים מכעס וחתם במשפט "עפת על עצמך" שונאת שאומרים לי את זה...), אבל היו סביבנו אנשים ולא היה לי נוח להמשיך לדבר על כך שם.. ואז הוא הלך בטענה שהוא צריך להכנס לפגישה.. אני יודעת שהוא באמת היה צריך להכנס לפגישה.. אני ציפיתי שלפני שיכנס יקדיש לי כמה דקות.. כניראה שלא הכל הולך בדרך שלי ולא תמיד יסכימו איתי שכעס יכול לעבור ב"כמה דקות"..

אז עכשיו אשב, אחכה ואוכל את עצמי בשקט..