חלום הזוי שעוד לא היתה לי תחושה כמו שהיתה לי כשהתעוררתי ממנו.
חזרתי אחורה בזמן, יכלתי לראות את הכל באופן מוחשי.
חזרתי לאי שם לשנת 88 נובמבר.
הייתי בלידה של עצמי.
טוב לא בדיוק בלידה עצמה אלא אחרי בבית החולים.. ראיתי את עצמי תינוקת והאכלתי את עצמי
בבקבוק שאבא מסר לידיי. זה היה ניראה כל כך סוריאליסטי להאכיל את עצמי.. אני התינוקת שכבה על המיטה עם טיטולים על הגב, ניסיתי להאכיל ככה.
אני התינוקת לא היתה רעבה כל כך אז הרמתי אותי וניסיתי להוציא לי גראפסים..
בסוף פלטתי את המעט שנכנס.. (פה נשאלת השאלה למה מבקבוק ולא הנקה?),
אמא היתה ניראית מותשת ועצובה, אבא היה ניראה מאוד שמח ומאושר אך מאופק בגלל אמא.
החזקתי את עצמי, טיפלתי בעצמי ואמא? בקושי החזיקה את - אותי (התינוקת)אם בכלל.
אבא לקח אותי לידיו
ומדבר אלי (לתינוקת) ואז שאלתי אותו מה קורה לאמא, הוא עונה שהיא מדוכאת
ושלא החזיקה את התינוקת בכלל. אבא ממשיך לטפל בי במסירות ואהבה, מחייך
ומשחק איתי.
באתי לאמא ושאלתי אותה
אם היא עצובה או מותשת מהלידה, היא ענתה לי שהיא מותשת.. לא היה לה סבלנות אלי ולשאלות שלי
במיוחד. שאלתי אותה אם ילדה בלי אפידורל והיא אמרה שכן.. שאלתי אותה למה..
אמרתי לה שאני באה מהעתיד ושם רוב הנשים בוחרות ללדת עם אפידורל.. היא
הסתכלה עלי ולא ענתה. אבא ענה במקומה שהיא רצתה שיהיו סיבוכים ולסבול (מוזר כי דווקא לידה טבעית היא פחות מסוכנת מלידה עם אפידורל, אך בחלום מתואר בדיוק הפוך), גם
פה היא לא כל כך הגיבה.. היא היתה ניראית אומללה כל כך (אני יודעת שהיא רצתה בן
ולא בת).
פתאום אני מסתכלת למטה
ואני רואה את אחי הגדול בן שנתיים.. אני מלטפת לו את הפנים, הוא מרגיש לי כל כך
רך וחלק ואני זוכרת שהיה ניראה לי מוזר שאחי רך וחלק הרי אני מכירה אותו מחוספס ומלא שיער, אבל הזיעה שלו היתה מוכרת לי טוב. אני מנשקת אותו במצח ואז הוא החל
לשיר לי שיר עצוב לא זוכרת איזה כשדמעה נוזלת לו מעין שמאל.. אני מלטפת
אותו והיה ניראה לי ממש לא סימפטי לראות תינוק בן שנתיים מזיל דמעה של כאב
וצער, דמעה של מישהו שעבר משהו בחיים ויודע מה זה סבל. אני מתחילה לבכות בכי הסטרי, ואז הוא מזיל דמעה בעין ימין.. ממשיך
לשיר לי ואני בוכה ובוכה... ומתעוררת. כך נקטע החלום ההזוי הזה..
בעלי וחברה שלי פענחו את החלום הזה:
חלמת על התא המשפחתי שלך כמו שאת מכירה אותו
גם מבחינת כח
אמא שלך לא מסוגלת
לטפל בך
אחיך בוכה כי הוא היה יותר בוגר, זוכר יותר ונפגע יותר
ואבא שלך מנסה לטפל בכולם
ואת חולמת את זה עכשיו כי זה התא המשפחתי שבו נבראת
ואת לקראת יצירת תא משפחתי משלך
אז הדמויות צצות לך לפני שאת מעצבת אותו בעצמך
וממש לפני שאת אמא
זה מראה לך שאמא שלך לא טיפלה בך כתינוקת
ואת לא אהבת את זה
ואז את מטפלת בתינוקת
מה שמראה בעצם שאת לא תתנהגי כמו אמא שלך
שזאת לא דרך שאת רוצה
השיר העצוב שאחיך שר זאת ההרגשה שיש לך בהשוואה בין המשפחה שלך, למשפחה שאת
יוצרת
בגלל זה הבכי.
בעלי אמר שהבכי הוא גם מרחמנות לאחי. הוא בעצם החשיב את המציאות כיום, הוא אומר שהיום אני לא אוהבת את הבחירות של אחי, אני חושבת שהוא עושה בחירות שגויות ומבזבז את החיים שלו על כלום, ואני במקום לבקר אותו או לנסות לכוון אותו, אני מרחמת עליו ונוהגת ביתר סלחנות לכל צעד שלו.
זו היתה חוויה ענקית, אני עדין לא יצאתי מזה. מדהים כמה החלום מעלה את הדברים המודחקים למודע.
יש את הימים האלה שאני לא רוצה אחריות, לא רוצה עבודה, לא רוצה לימודים.
יש את הימים האלה שאני לא רוצה לצאת מהמיטה בבוקר.
היום זה אחד מהימים האלה.
אתמול חזרתי הביתה, הוצאתי את אחד מהמשפטים המעצבנים האלה שנשים בהריון עם הורמונים מוציאות (אולי אני סתם זורקת את זה על ההורמונים.. אולי אני פשוט דפוקה בראש), ורבתי עם מישהו על זה.
ואולי אני לא דפוקה בראש? הרי שהתכוונתי למה שאמרתי.. אחר כך אחרי שהתווכחנו קצת התחלתי לחשוב האם היה הכרחי שאגיד את מה שאמרתי.. לא לא היה הכרחי. אבל הרגיש לי להגיד! יש דברים שאנחנו רוצים פשוט להגיד אותם לאנשים.. רק ככה מלבנים עניינים לא? כשדברים צפים!
אתמול היה מהימים האלה שהייתי לבד כל היום. אנשי המשרד שלי עברו לבניין אחר ואני נישארתי כי אני צריכה עמדת מחשב מסויימת שעובדת כאן ולא תעבוד בבניין השני. אז נשארתי לבד.. אני לא בן אדם שאוהב להיות לבד, אני מהר מאוד נכנסת לדיכאון כשאני לבד כל כך הרבה שעות.
בחופשה האחרונה היינו אני ובעלי בקפריסין סופ"ש ארוך. היו המון פעמים בהן הוא נרדם כי מה לעשות בעלי איש עסוק שעובד המון שעות וברגע שיש זמן פנוי הוא אוהב לישון. אני התחרפנתי מזה, לא יכלתי להיות עם עצמי אפילו לא שעה.. הוא אמר שאני לא יודעת להנות בחברתי. הוא צודק ואני מודה. אני אוהבת להיות עם אנשים, אני אוהבת חברה, אני אוהבת להיות בתזוזה ופעולה כל הזמן..
הדיכאון שלי, הבסיס שלו נובע מזה. אני רוב היום לבד. במשרד אני לבד, החל משמונה בבוקר ועד חמש או שש בערב ואז חוזרת הביתה, בעלי עדין לא בבית כי התחיל תפקיד חדש עכשיו והוא נורא עסוק בכניסה לעניינים (על מי אני עובדת, בעלי טוטאלי מאוד לעבודה והוא רוב הפעמים חוזר מאוחר כשהמוקדם שלו זה 20:00 בערב. הוא תמיד אומר שכשהוא מספיק לראות חדשות ב 20:00 בבית הוא יודע שהוא הגיע מוקדם.. תשאלו אותי? זה לא מוקדם.. אבל אני לא באה בטענות.. אחרי הכל הוא מקדם את עצמו בשבילי, בשביל הקטנטנה שגודלת בתוכי ובשביל אלה שעוד יבואו.
אתמול זה היה קיצוני, הוא הגיע ב 4:00 בבוקר הביתה, הוא הביא קצין שלו שגר בצפון לישון אצלינו כי גם הוא נשאר לעבוד איתו.
יצא ככה שלא ראיתי אנשים אתמול בקושי. ארוחת הצהריים שהיא השעה החביבה שלי ביום היתה מבאסת אתמול כי עד שראיתי אנשים, מצאתי את עצמי יושבת בשולחן עם המנהל שהפך לפני פחות משנה לטבעוני וכל ארוחה איתו מסתיימת באיזה דברים לא בריאים אני אוכלת, בכמה מים מתבזבזים בשנה עד שהבשר מגיע לי לצלחת והדובדבן שבקצפת: "את בהריון אז על אחת כמה וכמה את צריכה לשים לב לדברים האלה. את עושה חטא על פשע!"
יצאתי מהארוחה חסרת סבלנות ועצבנית במיוחד. לא תכננתי לאכול איתו, הוא התיישב בשולחן עם המזכירה שהיא זו שבעצם אמרה לו להתיישב (וגם אותה אני לא כזה מחבבת) ועוד מנהלת שאני בקשר טוב איתה והיא היתה התקווה היחידה שלי שיהיה לי קצת נחמד בשעה הקרובה.. התבכיינתי לה בואטסאפ בזמן הארוחה וזה היה הכי קרוב שלי ללגחך אתמול.
בקיצור, תחושת הבדידות לא עוברת, עם החברות אין הרבה שיפור, לא מצליחה לשקם את זה איתן, ואולי אני גם חסרת חשק לעשות את זה.. נכון אני מתבכיינת ובאה בטענות ורבים יגידו שאני צריכה לעשות משהו על מנת שיהיה שינוי אבל די.. נמאס לי להשקיע אנרגיות.. כמה אפשר להשקיע ולהרים טלפון ושוב להתאכזב על שקט בגזרה ושוב להרים טלפון.. לא בא לי.
בלימודים אני הבחורה היחידה בין גברים שבימים אחרים הייתי עפה על עצמי ואומרת כמה כיף זה. האמת בגלל מקום העבודה שלי הם תופסים ממני גאונה, אולי גם העובדה שאני הבחורה היחידה שם גורמת להם לחשוב ככה. אבל גם פה, לא מצליחה להתחבר לאף אחד, לא מצליחה להתגבר על ענן הדיכאון שנמצא כרגע מעל ראשי.. ושוב מוצאת את עצמי מוקפת בגברים כשכל מה שבא לי זה אישה אחת אוהבת. עם כל ההצעות שקבלתי מכמה קוראות כאן (ואני מעריכה כל אחת ואחת, באמת), כניראה שאני באמת צריכה להשלים עם זה שאהבת אמת של אמא לא תהיה לי כרגע ושאתחיל להפנים את הדבר הזה.
אתמול בגלל שהייתי לבד, המוטיבציה שלי בעבודה ירדה ובקושי עשיתי משהו אתמול. מה שכן עשיתי זה לקרוא בלוגים. לרוב דברים שליליים. אין מה לעשות, גם אלה שאני קוראת אצלם עוברים דברים, כל אחד והשק הכבד שלו, יש דברים יותר גרועים אני יודעת. אני תמיד מנסה להזכיר לעצמי את הענין הזה.. ואז במקלחת בסוף היום, מעבירה בראשי את הסיפורים, מתחילה לבכות.. לא מצליחה להכיל גם את השטויות שלי וגם את החיים בישראבלוג.. ישראבלוג.. החיים הם באמת כאן.. מי שאומר שלא, כניראה לא אמיתי עם עצמו כשהוא כותב.
בא לי לחזור אחורה בזמן לגיל 10 כזה. שם הכל היה כל כך פשוט וכיף ותמים. יש כבר בינה ודעת, כבר מבינים ניואנסים, אבל עדין נהנים מהחיים, נהנים מהתמימות שעדין נמצאת שם, נהנים מילדות וחיים על חשבון ההורים שעוטפים באהבה. במקרה שלי אחי ואבא שלי שהיו לי אחלה חיים איתם.. אף פעם לא הייתי לבד כשהייתי איתם.
כאן סתם כותבת.. בודדה, עצובה, סיימה את היום בבכי אתמול והחלה את היום בבכי היום.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
