נכון נעלמתי, לא עידכנתי וכל זה. קורה, מה לעשות?

אז אני בצבא וזה (כבר חצי שנה יאיי).

הטירונות עדיף לא להיזכר בזה בכלל, הקורס עוד היה בסדר. והסדיר פשוט תענוג.

והשתנתי הרבה מאז הצבא, או שזה מאז עזיבת התנועה או שזה הכל יחד. אני שמחה יותר, נעימה יותר לסביבה וגם מחייכת יותר. אני חושבת שהכל מסתדר לי פתאום.

ואני כבר לא יודעת מה אני, אני כבר הכל.

אני לא איה-כי אני כבר פחות עצובה וממורמרת.

אני לא טיגר- אני לא עליזה מספיק.

אני לא ארנבי- כי אני ממש לא חולת סדר וניקיון.

אני לא חזרזיר- אני לא עד כדי כך פחדנית.

אני לא ינשוף-כי אני לא באמת חכמה.

אני לא קנגה-אני לא אימהית כל כך.

אני לא רו-אני לא קופצנית עד כדי כך.

אני לא פו-כי אני עדיין לא מרכז העיניינים.

אני לא חפרפר- מי זוכר אותו בכלל?

אני כולם ביחד, וזה השילוב הנכון נראלי.

וכמובן שבצבא לא הכל דבש, אני שונאת להיות חימושניקית, אני מרגישה טיפשה אבל בלי קשר לזה יש לי ידיים של בהמה; הן יבשות ומלאות פצעים והכל בגלל התפקיד המעפן שלי, אבל תמיד היה יכול להיות יותר גרוע. אני שונאת שיגרה ובצבא כל יום הוא שיגרה, אין הרבה שינויים, אבל היי רק עוד שנה וחצי זה עובר מהר.

ואולי איבדתי את הכתיבה, או שהיא מעולם לא הייתה בכלל.

ואני מתחילה לאהוב את עצמי, ועצמי מתחיל לאהוב אותי. ומה רע?

גם הסביבה מחבבת אותי, ואני מחליפה חברים. הישנים מאסו בי ולא רוצים להכיר בעובדה שאני אדם חדש, אז לא צריך, שיהנו בצבא ולא יצרו קשר, ולא יחזירו צילצולים, ולא יענו למסרים. באמת שלא צריך, אני מתחילה חיים חדשים. חיים שמחים.