מרגיז אותי שאני לא יכולה לסמוך על מילה של בן אדם.
מרגיז אותי שאנשים אומרים באוויר שהם יהיו לצידי ובפועל זה לא באמת קורה.
וזה מרגיז.
לפני שאני באה להאשים את כולם, אני עושה קודם כל בדק בית עם עצמי. האם אני עומדת במילה שלי? האם אני נמצאת שם גם כשלא נוח לי? אני רוצה להאמין שכן. אולי אני רק זוכרת סובייקטיבית את כל הפעמים שכן וויתרתי על השעות שינה/שעות למידה/כסף/אוכל/זמן אישי/זמן פנוי למען אדם שחשוב לי. ועשיתי את זה ללא חרטה, בלב שלם והרגשתי טוב עם עצמי אפילו... אבל מה לגבי הפעמים שלא? מה לגבי הפעמים שאני פספסתי? האם יש פעמים שלא עזרתי במודע? ששמתי את עצמי במקום ראשון? אני מניחה שיש.
ואם אשים על כפות המאזניים, את כל הפעמים שלא עשיתי זאת, מול כל הפעמים שכן, האם יהיו שווים? לאיזה צד הם יטו? אני מאוד מקווה שהצד הכבד יהיה הצד שוויתר.
אבל זה לא הנושא.
הנושא שאני מאוכזבת מאנשים שאומרים דברים שהם לא יכולים לעמוד בהם, או אומרים דברים שסותרים אחד את השני, או לא לקוחים אחריות על המעשים שלהם.
נתחיל מהמקרה הקלאסי הראש, מר אבא. וכן, אני מתכוון לביולוגי הזה שלא רוצה להיות איתי בקשר. אותו מר אבא שלא נמצא לצידי ולא מעוניין בי בתכלס... ואותו מר אבא, שפגשתי לראשונה ושאלתי אותו אם הוא יהיה בתמונה ואמר לי "כרגע כן אבל אני לא יודע מה יהיה בעתיד" ופשוט אישר לי את זה, שאפילו האנשים שאמורים לעטוף אותי, המשפחה הגרעינית שלי, לא יהיו לצידי מהבחירה שלהם בלבד. למי שפספס, אחרי חודשיים הוא נעלם מחיי שוב פעם. בשבילי זו נקודה קריטית. בעיינים שלי אם ואב אוהבים ללא תנאים, ללא גבולות. הם לא יעזבו אותי הרי, אני תמיד אהיה רצויה בעיניהם והם יעשו הכל למעני. ופתאום אני מגלה שזה לא ככה... הדרך שלי להתמודד עם זה היתה כמובן להגדיר את מר אבא בתור לא מר אבא, או תורם זרע לכל היותר... מזל שיש לי קרובי משפחה שלא ינטשו אותי.
אבל לא באמת אפשר למחוק את הרגע הזה והמחשבות האלו. זה נמצא שם, יושב לי עמוק עמוק במחשבות. הפחד הזה, החרדת נטישה הזאת. שמישהו ירצה להיות איתי בקשר, ואז פשוט יתחרט באיזשהו שלב ויעלם, ממש כמו שאבא שלי התחרט ונעלם.
אני לא שוקעת למחשבות של למה. אני מבינה שזה לא קשור באמת אלי במקרה של אבא. אבל מה עם האנשים האחרים?
כל פעם שאני שומעת מישהו מחריז שאני החברה הכי טובה, אני נרתעת. איזו אמירה גדולה זו. אמירה שיש מאחוריה הרבה מאוד כובד משקל שלא נראה לי הצד האומר באמת מבין מה זה אומר. כיביכול זה מאוד נעים לשמוע. אבל האומנם? אם כזאת חברה טובה אני, האם גם הצד השני חברים טובים כלפיי? האם עם התואר הנחשק באה האחריות?
ומה לגבי החברים שאמרו שלא ישאירני לבד. האם בעת צרה באמת תהיו לצידי? כבר גיליתי שלא בדרך הקשה. מכיתה י' ועוד רצף אירועים שפשוט שמו חותם שאף אחד בעולם הזה לא יכול להבטיח לי שיהיה לצידי לא משנה מה.
ואני מבינה את זה.
איך אפשר להבטיח דבר כזה? אנחנו לא יודעים הרי מה צופן לו העתיד.
וכשהאידיוט אמר לי שכרגע הוא רוצה, זה רק הדליק לי נורה אדומה שאומרת שמבחינתו קיים סיכוי סביר שבעתיד הוא לא(והפלא ופלא, הוא באמת התחרט).
כשמישהו באמת מתכוון לזה, שהוא יהיה שם לצד מישהו, הוא מתכוון שהוא יעשה את כל המאמצים הדרושים לשם כך, גם כשקשה, גם כשלא מדברים. כי כשמישהו חשוב לך, אפילו אם רבתם, אתה תיהיה לצידו אם חלילה יקרה משהו.
אני חושבת שאולי הדבר הכי טוב שקרה בתקופה הכי קשה, זה שמר(וואי, איך אני אקרא לו? KIDO? XERO? הקראש הראשון האמיתי?החבר הטוב הראשון שלי? אה מצאתי.) מר שינודה(כןכן, מלינקין פארק). אז אותו מר שינודה לימד אותי שיעור לחיים. הוא לימד אותי על סדרי עדיפויות. הוא לימד אותי שכשאוהבים מישהו, גם אם ממש רבים ולא מדברים, וכמשדברים, אז רבים בפיצוצים גדולים, גם אז, אם חלילה יקרה משהו, אפשר להעיף הכל מהשולחן ולהתייחס למה שקרה ולעזור ולתמוך. הריב יחכה לאחר כך. והוא לימד אותי את זה על עצמו. הוא באמת עשה את זה. בלי הצהרות לפני או משהו כזה. הוא לא אמר לי לנצח, הוא לא אמר לי כלום. הוא פשוט התנהג ככה... ואני אימצתי את זה.
אני מחפשת אנשים כאלו, אנשים שיודעים לבנות סדר עדיפויות בחיים. אנשים שלא אומרים דברים מתוך הדחף לרצות, אנשים שמסוגלים לראות קדימה, אנשים שעומדים מאחורי המילה שלהם, אנשים שלוקחים אחריות.
אני לא מאמינה לדיבורים. אני לא מאמינה לאנשים שאומרים לי שהם יהיו לצידי. אני מאמינה כבר למעשים נטו...
אני מופתעת שלא איבדתי את התקווה שעדיין מסתובבים אנשים הגונים בחוץ.
אני מחפשת להקיף את עצמי באנשים שידעו לקחת אחריות כשצריך.
אני יודעת שרוב האנשים הם לא כאלו, עכשיו השאלה איך אני הולכת לפזר את הביצים שלי...
עד לפעם הבאה,
ביי ביי
כינוי:
Yanch
בבלוג זה
בכל הבלוגים
