עין כחולה

אין לי אבא.

זה לא שבאמת אין לי אבא, הרי הגעתי לעולם בצורה כלשהי.

אבל לא גדלתי עם דמות אב.

ואם נדייק, לא ידעתי בכלל מה זה אבא עד שלא ראיתי שיש כזה לילדים אחרים.

במשך שנים תהיתי מי האדם מאחורי הדמות המסתורית הזאת. בזכות העובדה שאני לא יודעת מה זה אבא, אני גם לא יודעת מה "חסר". המשפחה שלי, קטנה ככל שתיהיה, אף פעם לא החסירה ממני דבר, את מודל הגבר במשפחה קיבלתי מסבא שלי כמובן. וטוב שכך. גדלתי בבית מאוד "פמיניסטי" מבלי לדעת מה זה פמיניזם. סבא שלי עשה ועושה הכל בבית. הוא גם החשמלאי והשרברב וגם הטבח והמנקה, וכמובן היה גם המטפלת. ובמילים יפות יותר, כל מה שאמא וסבתא עשו, גם סבא עשה(ולפעמים גם יותר טוב).

בדכ לא התעסקתי בשאלה הזאת מי זה אבא שלי, מי זה הבן אדם הזה, פשוט כי לא הרגשתי באמת צורך. ה"קנאה" לא כל כך תפסה אותי בגילאים צעירים וגם היום בגילי ה"מופלג".

כשהגעתי לגיל ההתבגרות התחילו יותר מחשבות. רציתי לדעת מי זה הבן אדם, מי זו האישיות הזאת שאומרים לי שאני דומה לה כל כך. מה האופי שלו? מה היתרונות? החסרונות? איך הוא נראה? מה הוא עושה בחיים? האם באמת אני דומה לו?

איכשהו, השאלות של "למה הוא לא בקשר איתי?" לא כל כך עיניינו אותי. זה לא שחיפשתי קשר, כי הרגשתי שאני כבר קצת גדולה מידי בשביל שפתאום יהיה לי אבא בגיל 14. כאילו, מה...פתאום בגיל 14 מישהו יגיד לי מה לעשות? יאשר או לא יאשר לי ללכת? זה משונה. בסהכ היו לי שאלות מסתקרנות.

וכשפגשתי אותו? מיציתי את זה דיי מהר, פשוט כי קיבלתי את התשובות שלי. ראיתי איך הוא נראה, הבנתי בערך מה האופי, אפשר הביתה?

אז נכון, אולי קצת היתה בי ציפייה שאם יעמוד מולי אדם מדהים שמשתוקק לבת, ומי אני שאגיד לא שיכנס לחיי מישהו שינסה לפצות אולי על שנים אבודות? שיתמוך בי ולו בנעורים או בהמשך החיים? אוזן קשבת? ייעוץ? לא יודעת מה עושים אבות, לא ידעתי מה אני אמורה לרצות.

כשנפגשנו הבנתי דיי מהר שאני לא כל כך מעניינת אותו. אני תוהה אם המפגש הזה היה עבורי יותר מאשר עבורו.

אני זוכרת את הערב ההוא, שפעם ראשונה הוצאתי שאלה שבעצם אף פעם לא באמת התעמקתי בה. לראשונה אני שואלת מדוע לא היה שם והאם המפגש הזה אומר שהוא יתחיל להיות שם. וזה כאב לי לשאול. כאב לי כי זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאולי אם היתה לי דמות אב, יכול להיות שהחיים שלי היו אולי נראים אחרת בפן חיובי יותר.

התשובה הגיעה, צפויה מאוד.

אני זוכרת שחזרתי הביתה וסיפרתי לאמא וסבתא מה היה. ואמרתי להן שחייתי כל השנים האלו בלעדיו, וחייתי טוב. הבנתי מאותו מפגש שדווקא אם כן היה נכנס לחיי, אולי החיים שלי היו הרבה פחות טובים. אולי לא הייתי מפתחת את עצמי באותה הצורה. לא הייתי מביאה את עצמי להשגים, לא הייתי מתעקשת להיות מקום ראשון, מובילה.

הבנתי שאני מעדיפה לחיות בלי דמות אב, מאשר עם בן אדם שלא יכול להיות אבא עבורי. הוא לא אדם נורא, הוא פשוט לא אבא. הוא לא יהיה עבורי אבא טוב.

וזה לא שלא נתתי הזדמנות לכל העסק הזה, אלא שמלכתחילה הוא לא רצה.

הרגע שבו שוב נותק הקשר, היה דיי מאושר בשבילי. בעיקר כי נמאס לי שאני צריכה בכוח להיות בקשר עם מישהו שממש לא מתנהג כמו אבא שפוגש לראשונה את בתו, או אבא בכללי. לא הרגשתי בנוח שהכריחו אותי להתקשר אליו, ולדבר איתו. לא הבנתי למה אני זו שצריכה "לרדוף אחריו". כלומר, זו לא אני שלא רצתה קשר. זה הוא... היה לי תמוהה שהוא לא עשה את כל המאמצים כדי להיות איתי בקשר. גם כשההורים נפרדו. ונניח ובאמת שידרתי קור, האם זה אומר שצריך להפסיק? כיצד אפשר לוותר על הבת שלך?

מיותר לציין שכמובן כלכלית הוא לא תמך אף פעם. למרות שהוא כן הביא לי מתישהו איזה 20 שח לאיזו יציאה.

אז המשכתי בחיי.

וגדלתי טוב. לא הרגשתי את חסרון של איזו דמות עד שהחלטתי לקנות אוטו. זה באמת התחום היחיד שממש התבאסתי שאין לי גבר במשפחה שיכול לעזור לי עם זה. זה היה קשה. לקנות לבד, ללכת למוסך לבד, למכור לבד. ועם זאת, הסדתרתי.

אני יכולתי בקלות ליפול לתוך המחשבות של "מה לא בסדר בי? למה הוא לא רוצה להיות איתי בקשר? זה כי אני בת?". יש לי אח קטן מצד אבי. איתו הוא דווקא כן בקשר. ואני שמחה בשבילי האח שאינני מכירה אפילו. אני מאמינה שעבורו הוא כנראה אבא טוב או לפחות רוצה להאמין בזה. את אחי הקטן אני מכירה רק מקצת סטוקינג באינטרנט(ואיזה יופי שהוא מספיק גיק שהיה לו ערוץ גיימינג. כבוד.) ומשברירי סיפורים קטנטנים ששמעתי כשבאתי לבקר את סבתא. אני לא יודעת אם אחי ואני ניהיה בקשר, גם מוזר לקרוא לו אחי כי זה ילד(כבר נער) שאני בכלל לא מכירה, שיש לו עוד מיליון אחים מצד אימו, ויכול להיות שהוא אפילו לא רוצה להיות איתי בקשר. אני לא חושבת שאני בהכרח אתנגד. תמיד רציתי אח, אבל מוזר לי לגשת לזה ככה...

אז אבי בקשר איתו. ולא איתי. אני לא יודעת למה. תמיד שואלים אותי אם אני רוצה להיות בקשר איתו, ואני עונה שקודם כל שהוא ירצה להיות איתי בקשר. אני לא מתעסקת בשאלה אם אני מעוניינת או לא מעוניינת כי אין טעם. הוא לא רוצה אותי בחייו.

אני לא חושבת שהוא בן אדם רע*. הוא היה ילד כשנודלתי ולא באמת הבין מה הוא רוצה מהחיים שלו. בטח רצה ילד, בטח האגו שלו נפגע. וכשגדלתי אולי זו הבושה ואולי אני פשוט זיכרון שרוצים להחביא עמוק עמוק בפנים כדי לא להתמודד, כדי לא לקחת אחריות. אני מניחה שאני חלק מעבר שהוא רוצה למחוק, טעויות שהוא לא רוצה להתמודד איתן אלא פשוט לעשות ריסטארט.

*חוץ מהחלק שהוא בגד באמא שלי ובעוד נשים ולקח מהן כסף ואף פעם לא החזיר. אבא שלי חייב לאמא שלי לפחות 10אש"ח. אשמח אם הוא יחזיר לה אותם. לי הוא לא שילם מזונות אף פעם. סבתא עשתה חישוב קליל וזה בערך 250 אלף על כל 18 השנים. אני לפעמים מתבדחת שהוא יכול לקנות לי אוטו אבל בפועל, את האהבה שלי אי אפשר לקנות בכסף. אני לא אשאר איתו בקשר אם יקנה לי אוטו. אני לא צריכה כסף.

אני שמחה שאני לא נופלת למחשבות רעות ולא מאשימה את עצמי. אני פשוט מקבלת את זה כעובדה. יש אדם בעולם שבאתי מהזרע שלו, שלא רוצה להיות איתי בקשר. הוא לא מתאים להיות אבא עבורי וזהו. זה המצב.. וזה לא קשור אלי. הוא לא מכיר אותי הרי.

אם ירצה להיות איתי *שוב* בקשר, האם אסכים? לא יודעת. קודם שירצה ואז נתמודד עם השאלה הזאת.

ואם אחי ירצה? אני יותר מאשמח. אז אח קטן, אם אתה קורא שורות אלו ועדיין לא נפגשנו, אז סחטיין. מסתבר שיכולות סטוקינג באינטרנט זה בגנים. אם אתה צריך או רוצה עוד אחות, שתלמד אותה לשחק מיינקראפט או משחקים קצת יותר מאתגרים, להתייעץ איתה על החיים, לראות סרטים ולא יודעת מה, אתה מוזמן.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי