עין כחולה

שאין לי זכות להרגיש רע שאני לא יפה, כי הרי יופי זה בעייני המתבונן ויש אנשים שחושבים , או לפחות כך טוענים, שאני נראית טוב.

שאין לי זכות להרגיש רע שאני שמנה כי אני יכולה לשנות את זה, אני רק צריכה הרי לקחת את עצמי בידיים ובגלל שהעלייה במשקל היא בגללי, אז אין לי זכות להרגיש רע.

אני מרגישה שאין לי זכות להרגיש בודדה כי יש אנשים שהם הרבה יותר בודדים ממני ולי דווקא יש אנשים שכנראה יקשיבו...

אין לי זכות להתלונן שאין לי כסף כי למרות שאני לא מרוויחה הרבה, יכולתי לחסוך יותר אם לא הייתי מבזבזת על שטויות.

אין לי זכות להתלונן שאף גבר לא נמשך אלי כי בהיסטוריה הרחוקה שלי, הייתי עם גברים הרי והם אמרו שהם נמשכים... ויש כמובן את כל המוזרים שיצאתי איתם שגם נמשכו אלי, לטענתם.

אין לי זכות להגיד שאני לא מצליחה בלימודים כי אני עדיין לומדת באוניברסיטה ובתואר שהוא נחשב לקצת קשה שבסופו של דבר אני אמורה להגיע לקריירה יציבה עם שכר טוב.

אין לי זכות להתלונן על המחלה שלי ועל התחושות שהיא מעבירה בי כי בעצם אני לא דואגת לעצמי, לא לוקחת את התרופות בזמן, לא הולכת לרופא...

אני לא יודעת אם זה המוח שלי, המחשבות שלי, שנלחמות במחשבות רעות כדי שלא אפול ולא נותנות לי לשקוע ברחמים עצמיים ובעצבות, או שאולי זה התגובות של הסביבה שאני כבר צופה שיגיעו בעקבות התלונות. אז בשביל מה?

אז ישבתי בכיתי על כמה מר גורלי וכמה לא יפה אני ועל זה שאף גבר לא יסתכל עלי... בכיתי על כמה עלובה אני שאני מתפשרת, או שאני מנסה שוב ושוב כדי להשיג משהו זמני לא אמיתי, עלובה שאני מנסה לקנות נחמה במקומות שלא בריא לפגוש.

כועסת על עצמי שאני בכלל מתייחסת לחיצוניות שלי ועל כמה שזה שיטחי. וכועסת כמובן על זה שגם הזנחתי אולי את החברים שלי.

אני רק רוצה שהמבחנים יגמרו, להדליק מזגן, לסגור את הוילונות , להתחבא מתחת לשמיכה.

בא לי פשוט להתכווץ ולהעלם שלא יראו אותי. להתנתק מכל הרשתות החברתיות שאני יודעת שהן מזוייפות ובכל זאת אני נופלת בפח. להתרחק מקבוצות שעושות לי רע, מאנשים שהם השפעה שלילית עלי.

מעדיפה כבר להיות לבד באמת ולא מקופת אנשים חסרי תוכן.

אפילו כתבתי טקסט שלם כשבכיתי, וכל שורה רק הוסיפה עוד דמעה מיותרת ועוד כעס עצמי. וחשבתי לפרסם אבל הבנתי שאלו שמכירים אותי, כבר מאסו בתוכן הזה, ואלו שלא מכירים אותי ממילא לא קוראים...

אני מרגישה שפשוט אין לי מקום להתלונן כמה שבא לי כבר עברתי את מכסת הפעמים שמותר להתלונן ועכשיו צריך להתמודד לבד. אולי ככה מר איטליה מרגיש גם, עם הקשיים שלו. עצוב לי לחשוב אם כך באמת הוא מרגיש כי זו תחושה לא נעימה... אולי אני אשמה שאני שיפוטית וביקורתית...

מישהו יודע איך משיגים חוט לפורפרה? או פורפרה?ולא דרך האינטרנט...

עד לפעם הבאה,

ביי ביי