עין כחולה

אז דיברתי עם מר חתיכת פקק, אבל נקצר את זה למר פקק כי זה קליט יותר(מר פקק, אני מקווה שאתה מבין את מקור הרפרנס ומחייך).

דיברתי איתו אמש, אחרי ערב סלסה חד פעמי.

הרבה זמן לא יצא לנו לשבת לדבר לבד...

אוקיי, רגע של נוטסלגיה לפני שאני אגש לנושא. וואלה, השיחות עם מר פקק מאז ומעולם היו טובות וזורמות. עוד כשהכרנו. זה פשוט חיבור טוב של שני אנשים.. אני זוכרת שאפילו בצבא היה לנו את נוהל שיחת הטלפון, בין אם זה היה באמצע שבוע ובהמשך בסופי שבוע, יו שישי, כל פעם שמישהו סוגר. שיחת טלפון שבועית עם חפירה ארוכה. ובהמשך בשיחות באוטו אחרי פיזור הטרמפים(והחלק האהוב עלי שמשאירים אותי טרמפ אחרון בשביל דיון חדש). ולפני שכמה מוחות יקדחו פה מחדש, זה באמת באפן הכי אפלטוני, קוסמי, שיחות טובות כאלו על מלא מלא נושאים. לרוב אני יוצאת אחרי שיחה כזאת בתחושה טובה. אני אוהבת להכיר אנשים שיש לי איתם חיבור כזה. בודדים האנשים שאני יכולה להגיד שאני יכולה לשבת איתם שעות לנהל שיחה ולא יהיה לאף אחד משעמם..

בכל מקרה, השיחה התגלגלה למשפט שמר פקק אמר עלי, שהוא יודע שאני חזקה ושאני מסוגלת להרים את עצמי כשאני בדיכאון. וזה נכון. אני דיי בונה על האמירה הזאת והמחשבה הזאת בתקופות קשות בחיי. אבל בסופו של דבר, גם אני צריכה שמישהו יהיה ליידי להרים אותי. מה יקרה אם אשבר ולא אצליח לקום לבד?

אני חושבת שהרבה אנשים מרגישים שיש להם אחריות על הסביבה ושהם לא יכולים להרשות לעצמם ליפול כי אז מסביב הכל יפול. הבעיה שאף אחד לא מושלם וכולנו נופלים. ואז הם עומדים בפני השאלה על מי "להפיל" את הצרות שלהם. הם יודעים שעל א' זה אולי גדול מידי כדי שיכול להתמודד, ב' חובה דברים גרועים יותר, ג' יקח זה לא נכון, ד' לא מבין ולא ידע לעזור ורשימת התרוצים רק גדלה. וגם אני חושבת ככה, לא פעם ולא פעמיים. וגם אני חוטאת ב"נו אבל אצלי זה אחרת, אצלי באמת אם אפול אני אפיל אחריי את כולם". יותר מידי קרדיט לעצמי? לא יודעת. אבל לרוב אני שואלת את עצמי, מי מהאנשים הכי מתאים להתמודד איתי בשעת צרה? מי יעזור לי לקום בצורה הכי אופטימלית עבורי?

יש הרבה אנשים בחיי שיגידו לי את אותן העצות אבל כל אחד יגיד את זה בצורה אחרת. ואם יש משהו שלמדתי על עצמי, שלהטיח בפניי עובדות לא עוזר לי במיוחד, ואני צריכה כפפות של משי. כןכן, אני יודעת. החיים הם לא תמיד יפים ואי אפשר שיתייחסו אלי בעדינות ויאדה יאדה יאדה. סבבה. נכון. אבל אני בוחרת אילו אנשים יקיפו אותי. ומלכתחילה אני שואפת להקיף את עצמי במי שידע להתמודד איתי בעת צרה. סהכ גם לדעתי ממש קל להרים אותי. פשוט להגיד לי שהכל יסתדר, ושאני חזקה ומסוגלת. ואם אני מתעקשת אז גם להראות לי איך, ממש ללכת איתי יד ביד בכל התוכנית של איך אני הולכת לצאת מזה. כי לפעמים לעמוד למרגלות של הר נראה מאוד מאיים ומפחיד אבל אם נראה מראש יעבור שם מישהו שיספר לנו שזה מסלול קליל ומאחורי אחת האבנים השביל בכלל כמעט מישורי?

אז אני לא כזאת חזקה, ולא פעם ולא פעמיים קצת התאכזבתי מאנשים שקיוויתי שיעזרו לי לקום, אבל גם הפכתי בזכותם לעצמאית יותר כי נאלצתי להסתדר לבד בכוחות עצמי...

אחד הדברים שאני לא רוצה להתפשר עליהם בבן זוג, זה היכולת להתמודד איתי כשאני נופלת. אם בן הזוג שלי ידע להרים אותי כשאני למטה, ולעשות לי טוב? זה בונוס משמעותי.

עד לפעם הבאה,

ביי ביי

*אני ממש מאמינה שגשם מנקה אווירה. ואם משהו שלילי קורה(או חיובי) כשיורד גשם זו ההזדמנות לתקן ולשנות.

אין בלונים, אין פרחים, אין שלט גדול...

אולי טעיתי, אולי באמת החיים לא עולים על סרטי קומדיה רומנטית..

אולי אין באמת אנשים שיעמדו בגשם זלעפות מתחת לחלון שלי ויגידו לי שהם מצטערים ושאני אסלח להם לפחות...

אולי אין מעשים הרואים רומנטיים, קיטשיים שיכולים להיות גם קריפיים באותה המידה(כי בואו, זה יכול להיות גם מאוד קריפי-גבר שעומד מתחת לחלון וצועק).

אני יודעת מה אני שווה. וזה משפט שהוא לא מובן מאליו עבורי. אני "סובלת" מביטחון עצמי נמוך. אומנם ביום יום הוא לא מורגש, ורוב הזמן אני קוברת אותו עמוק עמוק בתוכי, שלא ישפיע עלי. אבל הוא שם.

מדי פעם, בסיטואציות מאוד ספציפיות הוא חומק החוצה, כמו עכשיו.

יש בי קונפליקט כזה, האם אני באמת בעלת ערך גבוה? או שמא, עצם ההתלבטות בי ובעתיד איתי מעיד על פגם רציני באופי?

האם באמת יפה ומושכת אני? או שאולי אני פשוט מקיפה את עצמי באנשים שיגידו לי מה שאני רוצה לשמוע?

אני דמיינתי את זה אחרת לגמרי. היו לי כמה תסריטים יפים בראש...

באחד, הודעה קטנה עם כמה מילים "תתלבשי ורדי למטה" ומשם לצאת לערב קסום, מילים יפות, הצצה לעתיד?

באחר יש בלונים, שחזור של אחת הסצנות האוהובות עלי ב"כלה מאיסטנבול" (אזהרת ספויילר מיס פדרר), הוא עומד מחוץ לחלוני, עם כמה בלונים(לא חובה הרבה) ואני מחייכת(למרות שאני כמובן גם כועסת) יורדת למטה לחיבוק, ואמירות יפות.שיחה שמתגלגלת לתוך הלילה..

או אולי שלט? מכתב בתיבה? למקם את כל חברותיי לשכנוע המוני? סליחה המונית?

ומה עם זר פרחים מסתורי בפתח הבית? או אוכל(כי אוכל. מה יותר רומנטי מאוכל?)

שיר? הצהרה פומבית פייסבוקית?

כל דבר, רק שהיה מתחרט ומבין כמה הוא אידיוט שהוא מוותר, ושילחם על מה שהוא באמת רוצה. מי שמרים ידיים על הדברים היפים בחיים, שלא יופתע מדוע מוקף בכל כך הרבה שליליות.

אפילו סתם הודעת התנצלות כנה ואמתית, כזאת שלפחות תחזיר אותנו לקשר ידידותי..

אבל לא..

לא בלונים, לא פרחים, לא התנצלות..

רק הודעה שמנסה להחליק למתחת לשטיח, כאב של תשע שנים..

אני תוהה האם זה הוגן בכלל לצפות מאיזשהו בן אדם על כדור הארץ, שיילחם ככה על מישהי. ומדוע בעצם אני לא זו שנלחמת? אולי אני זו שהייתי צריכה לבוא עם השלט והפרחים?אולי זו ציפייה בלתי אפשרית מלכתחילה כי מי עושה דברים כאלו? זה מוזר ואף אחד לא משקיע בימינו השקעה כזאת. נכון?

אני מקווה שזה לא נכון...

נוצר בי משבר אמון כל כך גדול, שלא הצלחתי למצוא שום קיצור דרך, מלבד הדברים הללו, שיכול היה לתקן את זה במיידי.

גם סתם דף A4 כתוב בעיפרון היה עושה את העבודה. זו לא הגרנדיוזיות, זו הכוונה, זה הניסיון למנוע את הנפילה הזאת.

אבל הוא לא מעוניין... ואני לא מבינה איך אני כזאת שבורת לב ואולי זה בכלל האגו שנפגע?

אני לא יודעת.. אני רק יודעת שיקח לי זמן לשוב לסמוך, להפסיק להיות חשדנית. לדעתי זו הפגיעה הרצינית ביותר.. קשה לסמוך על מישהו חדש, כשאני מבינה שהשיקול דעת שלי מקבל החלטות פזיזיות מידי.

שברון לב חדש, ברוך הבא.

מקווה שתעבור מהר כי אין לי זמן לדרמות האלו. יש דברים הרבה יותר גדולים כרגע להתעסק בהם.

עד לפעם הבאה, 

ביי ביי

אגב, שמתי לב שהמילה "אני" מופיעה הרבה כאן. אולי , עלי להפסיק להיות מרוכזת בעצמי לשם שינוי...

אני מתביישת בעצמי.

מאוד.

אני מתביישת שהלכתי כעיוורת אחרי דברים שהרגישו לי כלא אמינים. שלא הקשבתי לאינסטינקט הבסיסי שלי. אני כועסת על עצמי שהאמנתי, שנפלתי בפח.

אני לא מבינה איך נתתי לזה לכשף אותי למרות שפעם קודמת נפגעתי כל כך, וגם בפעם שלפני.

אני מתביישת כי לא למדתי את הלקח. וכל פעם מחדש הוא פותח את הפצע הזה, ומכאיב לי יותר..

הוא כל פעם נותן לי איזו תקווה שיהיה אחרת, כמו רפרוף קל של כנפי פרפר ונעלם.

מותיר אחריו ייאוש, ביטחון עצמי נמוך, עלבון.

אני באמת מרגישה מושפלת ומטומטמת שהאמנתי לו, למילים שלו.

אחרי הפעם הקודמת, הבטחתי לעצמי זהו. לא עוד. הוא לא בשבילי, הוא לא עושה לי טוב. הוא גורם לי להזיל דמעות עוד לפני שקרה משהו, גורם לי להרגיש רע עם עצמי, לוותר על העקרונות שלי, על האני מאמין שלי.

לפני תשע שנים, הייתי בסיטואציה הזאת. הבטחתי לעצמי שאני לא אחזור על הטעות הזאת שוב פעם. הבטחתי לעצמי, אי שם בגיל 16 שאני לא אתן לאף אחד לתת לי להרגיש לא רצויה, דחויה, אופציה ב? ברירת מחדל? הבטחתי לעצמי לא להתפשר על הזוגיות שלי, על הערכים שאני מחפשת. הבטחתי לא להתפשר על הכבוד הבסיסי שאני מצפה מבן אדם, על הכנות, הפתיחות. זו היתה החלטה כל כך קשה בשבילי בזמנו, להפרד. היא לוותה בכאב רב כי לא רציתי להפרד, כי הייתי מאהבת, כי אהבתי. כי הייתי מוכנה להקריב מעצמי כל כך הרבה לאהבת נעורים. ונפרדתי, כי זה היה הדבר הנכון לעשות למען השפיות שלי, שלו.

תשע שנים עברו ולא חזרתי על הטעויות שלי. למדתי מהן. כל הגברים שפגשתי, האקסים וגם סתם המזדמנים שבדרך, כולם "עמדו במשימה". אף אחד מהם לא השאיר אותי בוכייה, כיבדו אותי, את הרצונות שלי, התחושות שלי, הפחדים שלי. 

ואז דפי ההסטוריה החליטו לשכתב את עצמם? או אולי לעשות "חידוש".

וככה, אחרי תשע שנים, ההסטוריה חזרה על עצמה.

אותו בחור, אווירה אחרת. אני אשים בצד את רצף האירועים שהוביל אותנו לדילמה אם לתת לנו הזדמנות נוספת או לא. אני באתי מוכנה, אני רציתי. והוא? לא היה סגור על עצמו. בסוף שמתי לזה סוף. כי חלאס. יש גבול לכמה דמעות אני יכולה להזיל על מישהו. הוא נתן לי תמיד להרגיש כמו ברירת המחדל שלו, כמו האופציה ב'. נתן לי להרגיש לא מיוחדת, סתם אחת נוחה. נתן לי להרגיש שהוא מחפש זוגיות רק בשביל הזוגיות ולא אותי, ינה. 

אז כעסתי, ובכיתי, ונעלבתי. הרגשתי שהוא שיקר לי כשהוא אמר שהוא רוצה, כאבתי כשהוא התחרט על הבטחות שלא הצליח לקיים. זה כאב.. מה יותר כואב ממישהו שאפילו לא מוכן להקשיב למה שיש לי לאמר?

ובמשך כמה שבועות, האמנתי שזהו. קמתי. עברתי הלאה. כעסתי, כן. אבל החלטתי לעבור הלאה. לא עוד הסטוריה-להסתכל קדימה.

ואז הגיעה שיחת טלפון. אחרי ימים ארוכים של כעסים שהוצאתי, הגיע הזמן להשלים, כי למה לא לשמור על קשר ידידותי אחרי כל השנים הללו? לא חבל? אני כבר לא יודעת. אני הגעתי למסקנה שזה כבר לא כזה דחוף לי לאור האירועים הללו וכל הדמעות שהתבזבזו לי..

אבל השיחה הגיעה, ביקש שארד למטה ונסגור את הסוגייה, שנשלים.

אז ירדתי, נסענו אליו.

בהתחלה זה היה נראה טוב, זה היה נראה שהולכים לכיוון של השלמה, לעבור הלאה, חזרה לידידות בריאה ותו לא. רק שפתאום השיחה קיבלה תפנית, פתאום מצאתי את עצמי במסחת שכנועים לזוגיות, לצאת. לא היה לי ברור איך זה הגיע. או שכן? כי בעצם, זו פעם ראשונה שהוא ישב והקשיב למה שיש לי לאמר, ופתאום ראה שלא כזה נורא השד ולהכל אפשר למצוא פתרון, גם לדאגות שלו. אבל אני עברתי הלאה, לא?

הוא אמר לי הרבה מילים יפות וגדולות. ולי כאב. איך אני יודעת שהוא לא יתחרט? איך אני יודעת שלמחורת הוא לא יגיד שהוא טעה? שהוא לא באמת רוצה? ומה עם הבחורה האחרת, שרק לפני שניה יצאם לשני דייטים. מה איתה? היא לא יודעת דבר עלינו... חשבתי שהיא מוצאת חן בעיניך, ועוד לאור איך שהצגת אותה. "אני שונא אותה" נזרק באוויר. לא ברור לי באיזו עזות אפשר בכלל לאמר דבר כזה. אחר כך תיקן, מיתן והסביר. נראה שזה אבוד. ושוב, מסחת שכנועים.

תפסתי את ראשי בין ידיי ולא ידעתי מה לעשות. מצד אחד יש בי צד שרוצה ומצד שני הבטחתי לעצמי שלא. שלא מגיע לו. שאני לא יכולה לסמוך עליו, ועל המילה שלו. והוא ניסה את כל הטיעונים, אפילו אמר שהוא לא יתחרט יום למחורת. שעות הייתי אצלו, והצלחתי להגיד לו לא. הצלחתי לעמוד על שלי.

עד שהגעתי הביתה.

בבית המחשבות התחלו לרוץ, פתאום לא הייתי בטוחה, רציתי כל כך להאמין לו. באמת. רציתי להאמין שהוא באמת רוצה אותי, לא את האחרת, לא המיתולוגית, אלא אותי האמיתית. שהוא באמת רוצה לנסות. שכל מה שהוא אומר זה אמת, ושכל ההסברים נכונים והכל פשוט צירוף מקרים לא מוצלח.

בבוקר השתכנעתי, ואומנם את חברותיי לא הצלחתי לשכנע אבל הן אמרו שיעמדו לצידי.

בסופו של דבר, שלחתי לו הודעה. אמרתי שאני מוכנה. הוא לפתע התערער.

מפה עברו כמה ימים שלא הבנתי מה קורה בהם. אחרי לילה של שכנועים הוא מתחרט? לאן נעלמו כל המילים היפות? השכנועים שלו? למה בכלל הבחורה האחרת חוזרת להיות אופציה? למה שוב אני נמצאת על כף המאוזניים..מה עידף? לצאת איתה, בחורה חדשה שלא נתת לה צ'אנס או לצאת איתי שזה סיכון כי אולי זה לא יצליח?

ויש רק הזדמנות אחת. כי אני לא מוכנה לחכות. וגם הצבתי תנאי, לא לתת לה דייט נוסף. אני לא מוכנה לחכות שיגלה שהיא לא בשבילו וזה לא ילך. גם לי יש רגשות. אני לא רוצה להיות אופציה 2.לא מגיע לי הדבר הזה.

וכל הימים האלו.. בבקרים, המחשבות שלי היו נודדות למרחק, לפטנזיות על זוגיות, חיי אהבה, אפשרויות. פעם ראשונה שיכולתי לראות את זה. ובערבים? זה היה מתנפץ מול העדכונים שלו. מול זה שלא חתך מהאחרת, מול זה שפתאום הוא מעורער, פתאום חבריו לוחצים אחרת. איפה העמוד שדרה שלך?

וזה כאב כל כך..

אני מרגישה מושפלת שהאמנתי לו. שהצלחתי ליפול בשקר הזה. האם מה שקרה בערב שישי, באמת קרה? האם באמת הוא ניסה לשכנע אותי שעות רבות? האם באמת קם לחבק אותי פעם ראשונה כשאני בוכה? האם באמת הוא אמר לי שהוא לא רוצה אותה?

זה תמיד שם. תמיד יש לו עוד מישהי אחרת, עוד הזדמנות טובה יותר?

אבל לא עוד.

זה לא מגיע לי היחס הזה. אז מה אם אנחנו ידידים? אבל הכבוד הבסיסי שלי..

אמרנו לא לשחק בי, לא לשחק ברגשות שלי.

אני מרגישה כל כך עלובה...

לביטחון העצמי שלי זה בטוח לא עזר. האם אני בכלל מסוגלת כבר להבדיל מתי מישהו דובר אמת? איך אוכל בכלל לסמוך על המילה שלו? או של גבר אחר..

מגיע לי שלפחות יכבדו אותי ולא ימכרו לי אשליות כשנוח.

מגיע לי לא להיות אופציה 2, לא להיות מובנת מאליו.

והכי עצוב, שאפילו עכשיו יש לי איזו תקווה דבילית שהכל שקר. שיופיע מולי גבר, עם שלט ענק, מלא בלונים ופרחים, התנצלות, אחרי ששכנע את חבריי שאפשר לסמוך עליו(בתקווה שחברים שלי לא יתנו לי ללכת עם מישהו שלא ראוי לי).תקווה מטופשת. 

כמה פעמים אצטרך עוד ליפול לתוך התרמית הזאת עד שאלמד את הלקח?

עד לפעם הבאה,

ביי ביי