לא שזה יעזור, זה רק בלוג. לא יודעת אם הייתי מעדיפה למחוק הכל גם בתוכי, אם היה אפשר. הייתי מוחקת ומתחרטת מיד אחר כך, הרי אני כל כך רוצה לשמור, מכורה לזכרונות... מכאיבים כאלה, את יודעת. שנתיים זה הרבה זמן, אולי יותר מדי? הרי כולם יודעים שבסוף נפרדים. זה כל כך מלוכלך. בום גמרנו, מוחקת שנתיים שנראות עכשיו כאילו היו משהו כזה כמו חלום אחד גדול ורחוק שהרגע התעוררתי ממנו ישר למציאות. ועכשיו אני מתחילה מאותה נקודה שבה עצרתי לפני שנתיים, לפני ששקעתי לחלום גדול, רחוק כזה. מוזר לי. לא יודעת מה את חושבת, ועד לפני כמה רגעים, באהבה גדולה שהייתי בטוחה שתנצח ותצליח לעשות מה שאהבות אחרות לא הצליחו, ידעתי כל משהו שעבר לך בראש. הרגשתי איתך, אותך, הרגשתי הכל. ועכשיו אני מסוחררת כל פעם שאני מנסה. פעם הייתי קצת את.

ואומרים שפרידה חד משמעית טובה יותר מפרידה מלאת ספק שעוד משאירה תקווה, טעם... אבל איפה. אני מתגעגעת כל כך. מבחינתי זה לא נגמר. ולא מגיע לי משהו טוב יותר ממך, בחיים לא. איך אפשר בכלל להגיד דבר כזה? איך אפשר בכלל לחשוב?...

לזורי היה יום הולדת, הילד הזה גדל מרגע לרגע וכמעט שלא שמתי לב. ישבנו אצלו, היה בית ריק. אני, איגי, ועוד שני חברים שלו, דניאל ואלעד אחד, בן אדם טוב.