כן, חדש.
כמעט הכל, פחות או יותר.
אומנם אמצע ספטמבר וזה, אבל עוד לא התרגלתי לשגרה של בית הספר.
אותה כיתה, אותם אנשים, אותם חברים, אותם ערסים מזדמנים במסדרון, לא משהו מיוחד.
השנה התחילה ברגל ימין, ואין לי שום דבר סרקסטי להגיד על זה, את ההומור שלי הפסקתי לשמור לבלוג.
ועכשיו משהו בנימה כואבת.
במשך המון זמן ישראבלוג שימש לי כמקום מפלט, כמקום מפגש לחברים חדשים (רוב החברים הקרובים שלי קשורים בצורה זו או אחרת לישראבלוג), היתי בישרא בשנה וחצי המדהימות האלה, תקופה של שינוי, העליה לחטיבת ביניים, התיכון, תקופה של הבנה עמוקה יותר של מה אני רוצה מעצמי, ותרם המון לעיצוב האישיות החסרת אופי שהיתה לי בתחילת כיתה ז'.
בישרא יכולתי להביע את ההומור הדביק והשחוק שלי, ועדיין לחשוב שאני מצחיק באופן כלשהו.
בישרא פירסמתי את התמונות שלי, ועברתי תהליכים של למידה והעמקת האובססיה עם הצילום.
ישראבלוג היה לי בית.
אבל בזמן האחרון אני לא יודע מה עובר עליו, זה התחיל מהבלוגים הנורא רדודים והזוהרים שצצו בכל פינה, ועבר לעיצוב החדש ואני חושב שהקש ששבר את קש הגמל היה המפגשים.
אני כלכך נהנתי מהמפגשים של פעם, הכמויות הלא יאומנות של ילדים, התחושה של החופש שהיתה שם, שפשוט יכולת לשבת איפה שבאלך ומיד להתחיל שיחה עם אנשים, ולהכיר, וללמוד ופשוט להנות.
המפגשי ישרא של היום זה משהו אחר, כולם תקועים בתחת של עעמם, רק עם הקבוצה שהם משתייכים אליה, לא רוצים להיות פתוחים לעוד אנשים וכולם פשוט נורא אדישים.
אולי זה רק אני, אבל פשוט נהיה נורא.
אבל למרות הכל, אין מה לבכות על חלב שנשפך, היה מה שהיה, והיה טוב במיוחד.
ישראבלוג ימשיך, אבל אולי אני אפרד.
יגיע דור חדש של ילדים, ואני בטוח שעוד שנתיים יהיו עוד אנשים שיחשבו את מה שני חושב ומרגיש עכשיו.
ככל שהגיל בישרא יורד וצונח, ואני, ממרום 14 שנים ושלושה חודשים של חיי, רואה מה מתרחש ומבין שישרא של פעם לא יחזור.
ואולי טוב שכך.
זהו לא פוסט פרידה, לפחות לא אחד רשמי, הוא חלק ממגמה שלי להבין את עצמי, ואת המקום שאני נמצא בו, ומה לעשות- ישרא תפס מקום גדול בחיי.
אני אסיים עכשיו, סתם כי נראה לי שיש משהו טוב בטלווזיה.
נקווה לטוב, להת' 
.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
