| 3/2009
מתוך האפלה
מוצ"ש 1:00 לפנות בוקר.
כולי נסער מהימים האחרונים שקרו. התרחקתי ממך, אני יודע. אבל זה בגלל מה שנעשיתי וכלכך פחדתי שתראי את זה בעיניים שלי ותלכי.
היינו צריכים לצאת, אבל אמרתי שאני לא מרגיש טוב ואני פורש לישון מוקדם.
לא שאלת הרבה שאלות למרות ששמעתי את האכזבה ממך. הרגשת שמשו קורה כבר הרבה מאוד זמן. ואני? לא יכולתי לשתף אותך.
פחדתי, אהובתי.
פחדתי שתשנאי אותי, פחדתי שלא תביני.
צלצול טלפון פילח את האויר כמו סכין. אני עם אלכוהול, חצי מסטול. לא זוכר בדיוק מה היה, אבל זה הספיק כדי לגרום לי לעשות מעשה שטות.
התקשרתי אלייך אחרי כמה נסיונות שנכשלתי, אמרתי שאני מרגיש רע, שתגיעי.
הדבר האחרון שאני זוכר מאז, היה אותך בוכה ועוד 3 גברים שלא זיהיתי.
מסתבר שאחד מהם היה אחיך שהתלווה אלייך או שקראת לו. ה2 האחרים היו חובשים לי את היד.
רציתי לדבר, אהובתי. אבל הרגשתי מעורפל כאילו התנגשתי בקיר בטון.
כולם הלכו ואת נשארת איתי, משקיטה אותי שלא אדבר ורק אשן עלייך כשאת מלטפת לי את השיער.
כשהתעוררתי, את עדיין היית שם, עיניים עצומות, פנים של מלאך. פחדתי לזוז שלא תתעוררי. אבל את הרגשת.
פקחת את עינייך היפהפיות וחייכת אליי "ששש, הכל בסדר, טפשון שלי" חייכת
בקושי ונישקת אותי, "אל תדבר עכשיו" והכנסת אותי להתקלח, נזהרת על היד
שבהתחלה לא הבנתי מה קרה לה. נשענתי על גופך העדין עד המיטה. טיפלת בי עם
חיוך שלא ירד מפנייך. שקט מרגיע שנתן לי ביטחון לנשום.
אחרי כמה דקות, באת ונכנסת למיטה לידי, מלטפת לי את השיער ושואלת "ספר לי
מה קורה לך, למה הכאבת לעצמך. ספר לי בבקשה הכל" בדמעות שניסית להחניק
בגרון, ואלה ירדו בלי להישמע לך.
אמרתי שאני פוחד שתכעסי, פוחד שתלכי ממני אם רק תדעי. "שום דבר בעולם לא ירחיק אותי ממך. אנחנו נעבור את זה"
הורדתי את הראש ושתקתי, שתקתי ושתקתי. שאלת אותי אם אני אוהב אותך, הרמתי את הראש ואמרתי שאין עוד אחת שאני אוהב כמו שאני אוהב אותך.
"אז אל תדאג. אני פה, לא הולכת"
סיפרתי לך מה קרה בימים האחרונים, כשאני עוצר בכל שניה ומהסס ואת מחזקת
אותי להמשיך. אחרי ששמעת, את הרצנת במבטך, לא ידעתי איך לפרש את זה.
הסתכלתי על היד שלך שהחזיקה את ידי השניה ובדקתי אם שחררת מעט מאחיזתך.
היא רק תפסה יותר, חזק יותר.
"אם הייתי יודעת מזה, הייתי עושה גרוע ממך ו...." כאן את המשכת בפרץ דיבור
כועס, אבל לא עליי. את הבנת אותי. אמרת שהיית חונקת בלי היסוס, בשתי ידייך
את גרונה של אותה מפלצת. גרמת לי לחייך ואת, כששמת לב לזה, אור מילא את
פנייך וברקים של סיפוק את עינייך.
"ספר לי הכל מהתחלה, איך זה הוביל לזה, מה כאב לך כלכך שגרם לך לפעמים
להתרחק ממני" ואז הבנתי שעכשיו היא פותחת דלת למקום שבו כל השלדים שלי,
אמרתי לה שלא כדאי. היא נישקה אותי, תפסה לי את הפנים ואמרה שהיא לא תעזוב
את זה עד שזה ייצא ממני ולו רק כדי להרגיש טוב יותר, הקלה. השיחה הזאת
נמשכה שעות.
שנינו בכינו. ברגע שפתחתי את הנושא, לא יכולתי להפסיק. את כל הפרטים, פסיק
וכל פרט, הכל. הדמעות הרטיבו את שנינו ובסוף, היא לא הפסיקה לחבק אותי.
באותו רגע אהובתי, הייתי שלך. 100% עם כל השלדים שבארון והרגשתי את העצם
שהיתה תקועה לי בלב, מחליקה ונעלמת.
"אתה לא צריך אף אחד, אף אחת יותר. אני אוהבת אותך יותר משאהבתי קודם!" את כל כמה שניות נעצרת, מרגיעה את הבכי ומוחה את שלי.
"אני יודע. עכשיו אני יודע יותר מתמיד." את המשכת ואמרת לי שאהבה היא לא
רק ברגעים יפים, מצחיקים וורודים של החיים, אלא בעיקר גם כדי להילחם ביחד בכל השלדים של השני. פה צחקת מעט מתוך הדמעות ואמרת "אל תשכח, אני סמלת נטלי, סבבה?!" לא יכולתי להרגיע את הצחוק שלי, צחוק אמיתי, מהבטן. "סבבה, אהובתי"
עכשיו אני כותב לכם כשאני אורז, אורז את כל הדברים שלי אליי לבית של
ההורים. ליחידה הנפרדת שכל הזמן פתוחה בשבילי. היא תהיה איתי, תגור איתי
וביחד נחפש דירה, לי ולה. "אני רוצה אותך קרוב אליי, שנשמור
אחד על השניה וזה לא נושא לדיון." התנשקנו וכאילו הזמן קפא מלכת.
אהובתי, כשנסיים כאן, אני אתן לך לקרוא הכל. אני רוצה שתדעי, שהצלקת
שתישאר, היא צלקת שתזכיר לי כמה אני אוהב אותך, כמה כל השאר היו שטות אחת
גמורה. כמה שהייתי צריך לפנות רק אלייך ולא לפחד מהעדינות שהקרנת, כי זו
היתה אשליה. את חזקה וכמו לביאה, לא תהסס לשלוף ציפורניים להגן על אהוביה.
זה לא ייאמן, ששנים של כאב, פתאום הפכו קלים עליי, ביום אחד, כי את לקחת חצי ממנו ואת החצי השני, דאגת לנשק ולאהוב ולהרגיש בבית.
אני אוהב אותך
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
