| 6/2009
חלק א' - המפגש.
מול חלונו
רואים את הים. לעיתים הוא רגוע ואפשר להיעלם במחשבות ולטבוע אל תוך עולם אחר, רחוק
מכאן. מקום בו אף אחד לא מכיר אותו, הוא זר לעצמו, לאחרים, כמו תינוק שרק נולד
ומתחיל מאפס. שם הוא רוצה להיות.
ולפעמים הוא גועש וסוער, הגלים כמעט ושוברים
את הסלעים והרוח נותנת מנוף לגל ענק לטרוף את כל מי שעומד בדרכו.
זה העולם שלו
עכשיו. עולם של כעס ותסכול, יגון ובעיקר רצון להרוג זכרונות.
מזגו האכזר לא
נותן לאיש להתקרב אליו ומי שמעיז, עלול להתנפץ בין סלעי זעמו.
עיניו נראות מפוקסות,
חדות וחודרות. אף אחד כבר לא יכול להביט בהן, כאילו פוחדים להידקר ולהיפצע ממבטיו.
פניו חתומות, ללא שום הבעה. מרגע שהוא מתעורר עד שהוא הולך לישון, הוא יושב באותו
המקום. רק שם, מול הים, הוא מרגיש חופשי לשחרר את אנחותיו. כאילו לים ולו יש שפה
משלהם, השפה היחידה
שהוא מכיר מאז אותו יום שקטע את חייו ושינה אותם לתמיד.
"רוני?" דפיקות דלת חתכו
את הדממה שהשתררה כבשגרה אצלו בחדר. מאז אותו היום, הוא העתיק את מגוריו וחי לבדו,
הוא ועוזרת הבית שאימץ לחיקו. אישה מבוגרת וחמה. היא לו כמו אימא, אימא אותה נטש
לפני שנים, משפחה שלמה שלא יכול היה לפגוש עוד ולהסתכל להם בעיניים.
היא שומרת
שאיש לא יפריע לו ומתעקשת כל הזמן שיאכל ויחזיר לגופו את הכוח שאיבד. אבל היא לא
מבינה, שנפשו כבר מתה ומה יועיל משהו? הרי אין לו רצון להחיות אותה מחדש.
היא פתחה
באיטיות את הדלת, החדר היה חשוך ומואר רק באור ירח שהתפרש לאורך החלון הגדול.
"רוני, מישהי הגיעה לכאן כבר כמה פעמים ומבקשת לראות אותך," הוא עצם את עיניו
בחוסר סבלנות, "אני לא מקבל אורחים, חשבתי שאת כבר יודעת."
היא לא ידעה למה, אבל משהו בתוכה אמר לה
להתעקש "מקסימום תגיד לה ללכת אם לא תמצא חן ו..."
"מה היא
רוצה? מי זאת?"
-"היא
אמרה שהיא רוצה לכתוב ביוגרפיה " שתקה לרגע כדי למצוא את המילים הנכונות
והמשיכה "היא רוצה לראיין אותך. זו בחורה צעירה שבאה לכאן לא פעם. אני כבר
אמרתי לה שאתה לא מקבל אורחים ולא מעוניין בשום דבר, אבל היא המשיכה לבוא
והיא מתעקשת להכיר אותך ."הוא הסתקרן מנחישותה של אותה אחת והסיבות
האמיתיות להגעתה.
חנה חשבה
לוותר כשפתאום הוא ביקש ממנה להכניס אותה אליו. ההפתעה בפניה ניכרו היטב, כבר שנים
שלא הסכים שתכניס שום אורח או בן משפחה לראות אותו והיא מיהרה לקרוא לה. בליבה היא
קיוותה ואפילו הרגישה, שאולי היא תאיר את חייו מחדש. חנה מיהרה לסלון כדי
לקרוא לבחורה המיסתורית להיכנס.
"לפני
שתיכנסי, יקירה." אמרה כמעט בלחישה "עליי להזהיר אותך מאישיותו. הוא אדם קר מאוד וחשדן כלפי כולם" ומיד
הוסיפה, הרגישה צורך לגונן "הוא לא היה ככה תמיד. את מבינה? כואב הלב שניתק את עצמו מכולם. אני יודעת
שבתוך תוכו הוא חלש, מחפש את המשהו או המישהו הזה שישיב אותו לחיים. מבחוץ הוא עושה את עצמו
חזק. עליי הוא לא יצליח לעבוד..." אמרה. "תזכירי לי את שמך שוב, יקירה"
"שלי, נעים
מאוד" חייכה ולחצה את ידה בחום.
שלי
הייתה כבת 19. סקרנית עוד מילדותה. שיערה היה חלק וארוך כאילו לא
גזרה אותו אף פעם. עיניה ירוקות וגדולות וגומה מחמיאה עיטרה את לחיה
הימנית בגאון. "אני נורא מודה לך שהצלחת לשכנע אותו להיפגש איתי, אין לך
מושג כמה זה חשוב בשבילי." חנה הביטה בה ושילבה ידיה "אין לדעת כמה זמן
הוא יתן לך לשהות איתו ואם תהיה שוב פעם נוספת."
-"אל תדאגי." ענתה לה והתלוותה אליה לפגוש
סוף סוף בפעם הראשונה את האיש שחיפשה במשך שנים.
-"אני יכולה
להיכנס?"
-"שאלה מיותרת קצת, לא?"
-"סתם ניסיתי להיות מנומסת" השיבה כמישהי
שלעגו לחוכמתה.
"אפשר להדליק את האור?"
-" רק נכנסת ויש לך בקשות?" הוא לא חיכה
לתגובתה וסימן לה כיסא שתוכל לשבת עליו.
-" מה את חושבת שאת עושה?"
-"מקרבת את
הכיסא אליך" קפאה במקומה, מנסה להבין מה עשתה לא נכון.
"תניחי את הכיסא במקומו, שומעים אותי היטב משם." היא הביטה בו והכריחה את עצמה להישאר מאופקת..
"אני מפעילה
את ההקלטה, אם זה לא נוח לך אני אכתוב את השיחה על דף" על אף שלא היה לה מושג איך
לכתוב בחושך הזה וקיוותה שיסכים.
-"איך קוראים לך?" התעלם בהפגנתיות מבקשתה.
-"שלי"
-"שלי,
מה?" היא גמגמה ואז שלפה שם משפחה.
"לא
באת מוכנה, שלי?" הדגיש בכוונה את שמה " על ההתחלה ואת כבר מחפשת לך שמות
בדויים. עשי טובה וצאי מכאן" הציץ לכיוונה, בוחן את עיקשותה. בשלב הזה,
אנשים היו נעלמים מהאופק לפני שהספיק להגיד להם לסגור את הדלת.
-"לא! אני פשוט מתרגשת ולרגע התבלבלתי" הוא סיבב את ראשו אליה. היא לא הצליחה לראות בבירור את
פניו אבל הרגישה את המבט החד ששלח לעברה. רעד עבר בה אבל היא החליטה לא לתת לו
לערער את בטחונה "אני רוצה לכתוב ביוגרפיה"
-"ולמה בחרת דווקא בי?" הקשה. שלי פחדה
מתגובתו אך זו הייתה הדרך היחידה להסביר לו למה דווקא הוא. "שמעתי עליך ועל מה
שקרה לך ול..."
רוני
הרגיש את הזיעה מכסה את גופו וזז באי נוחות על הכיסא "זה הספיק לי. אני
מצטער," ניסה לא לאבד עשתונות לידה " אבל אני לא חושב שארצה לפתוח את
הנושא הזה איתך. שיהיה לך בהצלחה. עכשיו לכי" חזר שוב להסתכל דרך החלון
כשהוא מתנשם בכבדות.
"לא... בבקשה. אני יודעת שזה
נושא כואב לך, אבל תחשוב על זה. אולי תרגיש טוב להוציא את הרגשות שלך והזעם ואולי
להקל עליך" דיברה במהירות לא יודעת מתי יעצור את שטף דבריה.
-"להקל?! מה יכול להקל
על זה?! ביוגרפיה צהובה שכותבת ילדונת שאין לה מושג מינימלי מה זה כאב אמיתי?"
הוא
שבר אגרטל שעמד על שולחן לידו והקפיץ את שלי מכיסאה. "זו פעם אחרונה שאני
אגיד את זה," אמר בטון שקט ומאיים "עופי לי מהבית ואל תחזרי לפה יותר"
שלי הרגישה רעד גם בעצמות שלא ידעה עד כה על קיומם. "אני מצטערת... באמת, לא התכוונתי..."
"מה קרה?" התפרצה חנה לחדר לשמע
הרעש.
"תוציאי אותה מפה או שאני לא אחראי למעשיי!" חנה הוציאה אותה וסגרה את הדלת.
הוא שם את שתי ידיו על הפנים והתפרץ בבכי שהיה גנוז בתוכו זמן רב.
"את
רועדת כולך! אני אמרתי לך שזה לא יהיה קל." אמרה לה בעודה תומכת
בהליכתה, חוששת שתיפול. "בואי, בואי... אני אביא לך כוס מים להירגע" חנה
הושיבה את הבחורה המבוהלת והלכה לכיוון המטבח.
"הוא לא הסכים לדבר על המקרה ההוא עם אף
אחד?" שאלה כשחנה חזרה.
"עם אף אחד. הוא חושב שהכל אשמתו וחרץ את גורלו כאסיר בביתו
שלו."
שלי קימטה את מצחה, מתקשה להבין "ואיפה המשפחה שלו בכל הסיפור? למה הם לא מגישים לו עזרה, תמיכה. למה אף אחד לא בא לבקר אותו?"
"הוא ניתק עם
כולם את הקשר. מסרב בתוקף להיפגש או לדבר אפילו עם חברים קרובים שהיו לו ומאז כבר
כנראה התייאשו וכבר לא חזרו לשאול עליו."
"אני רוצה לחזור"
-"לחזור לאן? אליו?"
ואז הוסיפה כשראתה אותה מהנהנת לחיוב "את השתגעת לגמרי. אני חושבת שזה הספיק לך. לכי תמצאי
אנשים מעניינים אחרים לכתוב עליהם את הספר הזה, אני בטוחה שכל אחד ישמח לזה"
"אבל אני לא רוצה אנשים אחרים." התעקשה "הלוואי שהיית מבינה..."
"מבינה מה?"
-" לא, לא חשוב." נעמדה
והתכוננה ללכת לכיוון דלת הכניסה "אני אחזור לכאן שוב בקרוב. תודה על נדיבות ליבך"
שלי נשקה על לחיה של חנה ונפרדה ממנה לפני שהאחרונה הספיקה להגיב.
אהבתם? לא אהבתם?
דעתכם חשובה לי והיא תקבע אם יהיה פרק נוסף או שאחזור לכתוב שירים.
הבהרה: לא אכפת לי לקבל ביקורת, שתהיה בונה.
אבל יש דרך להגיד אותה בלי שתישמע יהירה ומתנשאת לצד השני.
מנויים
מנויים יקבלו מחר במשך היום [3/5] הצצה לפרק הבא.
*עדיין אין שם לסיפור, אני עובד על זה*עריכה 4/6תמיד רציתם לדעת איך הקוסם חותך את הבן אדם לשניים? [ולעוד כמה חלקיםXD] שלחתי לכם עכשיו למייל את הסוד כדי שתפסיקו לשבור ת'ראש. תיהנו 
*גם אם אין לכם בלוג, אתם יכולים להירשם כמנויים*
איך נרשמים: מתחת ל"מצב רוח כרגע,"[בתחילת הרשימות] יש מלבן ריק.
מלאו אותו עם כתובת המייל שלכם ואז לחצו מתחת על "הצטרף כמנוי".
יום הולדת שמח ל
שיהיה לכולכם שבוע טוב יותר משלי.
אני אבקר אצל כל מי שהגיב אצלי לפוסט הקודם. DONE
שלכם תמיד [או לפחות עד הפוסט הבא...],
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
