| 10/2009
פרק שביעי - דז'ה-וו?
תקציר מהפרק הקודם:
שלי התהפכה במיטה ולא יכלה לעצום עין.
'אסור
שאף אחד יידע מזה, בעיקר לא דפנה. ואם יספרו לה? לא, אני חייבת לעשות את
זה בדרך שלי...' שלי החליטה להקדים את הפגישה שלה עם חנה ולצאת מהדלת
האחורית מבלי שאף אחד ישים לב שנעלמה.
פרקים קודמים:
חלק ו':
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=11057972
חלק א:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=10920110
חלק ב:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=10944235
חלק ג:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=10966376
חלק ד:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=10991185
ברק ליווה את אלה לביתה, הוא לא הוציא הגה כל הדרך.
"היי... אני מצטערת שזה נפל עליך ככה" תפסה את ידו כשנעצרו ליד הבית.
"את לא אשמה, גם אני הייתי שם כשזה קרה," לקח נשימה. "שנינו צריכים להיות אחראים ולחשוב מה עושים בנושא"
אלה התאמצה להזיל דמעה מעיניה ולקבל את רחמיו.
"את לא תהיי לבד בזה. אני צריך קצת זמן לעכל, זה הכל."
"או.קיי, אני אלך לנוח קצת, לא ישנתי כל הלילה מרוב לחץ." שיקרה. "אתה נוסע למשרד?"
ברק
לא יכול היה להתרכז בשום דבר מלבד העובדה שעוד כמה חודשים יהפוך לאבא,
מוקדם משציפה וכל מה שרצה זה, היה להיות לבד ולחשוב איך יתמודד עם הבשורה.
"לא, יש לי כמה סידורים לעשות קודם. אני ארים אלייך טלפון יותר מאוחר."
היא נפרדה ממנו ולא זזה ממקומה עד שרכבו נעלם מעיניה. "הכל לפי התכנית" אמרה בליבה וחייכה בסיפוק.
"תודה שהסכמת להיפגש איתי"
"חנה התעקשה." רוני הביט באישה החביבה שבעטה קלות ברגלו.
"שנינו נשמח מאוד לשמוע אותך" שלי חייכה לעברה והודתה לה בעיניה.
היא לגמה מהכוס כדי שירטיב את גרונה היבש וישקיט את קולה הרועד.
"בקשר לאתמול..."
"שכחתי כבר מה היה אתמול ואין טעם לחזור אל העבר" קטע אותה רוני, חושש מהיוודע מעשיו.
חנה הסתכלה בו "תן לילדה לדבר. מה קרה אתמול, יקירה?"
"לא,
שום דבר..." גמגמה. "רוני צודק. אבל לא לגמרי. אתה מבין, רוני... לפעמים
העבר נותן את התשובות שהחביאו מאיתנו כל כך הרבה שנים ואם לא נחפור בו, לא נרגיש שלמים" הוא הביט מרותק בעיניה.
"שלמים עם מה? לאן את חותרת?" שאל.
שלי לקחה נשימה ארוכה, והתחילה לספר.
" מה זאת אומרת "נעלמה?" היא לא יכולה ככה סתם להיעלם" כעס ברק.
"בפעם האלף, היא עלתה לחדר שלי עם כוס שתיה ואני הייתי כאן עם איה. לא ראיתי אותה יוצאת. תפסיק לצרוח עליי!"
"היי.. נעים מאוד" שלחה אליו איה את ידה בהיסוס, ברק התעלם.
"כשדיברת איתי בטלפון, היא אמרה את השם של אותה חברה שהיא רצתה להיפגש איתה?"
"לא, אבל בטוח הייתה מביאה לי שם שקר כלשהו אז אני לא חושבת שהיה עוזר משהו..."
ברק לקח את המפתחות של האוטו ורץ החוצה.
"חכה, אני באה איתך"
"אני חוזרת לבית. תעדכני אותי מה קורה, טוב?" איה חיבקה את חברתה והן נפרדו לשלום.
הם נסעו ממקום למקום בלי כתובת מסוימת, מחפשים את עקבותיה של שלי.
"ניסית שוב לסלולרי שלה?"
"כן, הוא עדיין סגור." היא שתקה ולאחר כמה שניות חשה צורך להרגיע את ברק שנראה נסער ולא שליו על ההגה, אבל לא היה לה מושג איך.
"אנחנו הולכים לבית של אדלר הזה ואני לא מקנא בבן אדם הזה כשאניח את ידיי עליו."
לדנה עלתה מחשבה אולי דודתה יודעת על השם הזה ואולי ממנה יקבלו את התשובות שאחייניתה לא סיפקה להם.
היא הייתה עדיין בטלפון כשברק חזר לאוטו "הוילה נעולה!" קרא בכעס.
"ברק אתה לא תאמין..." היא ניתקה את הפלא' כשפניה מבועתות.
"מה קרה? מה היא אמרה? היא יודעת מי זה?"
דנה סיפרה לו על תגובתה של דפנה לשמע שמו והם נסעו במהירות לעבר ביתה לאחר שזו דרשה זאת מדנה, כשהיא נסערת וחסרת אונים.
"דפנה? זה נכון?" שאל ברק כשהיא נכנסה לרכב.
"אני רוצה שתהפכו את העיר עד שתמצאו אותה, אני לא רוצה ששלי תשהה איתו יותר משנייה אחת!"
דנה שכנעה אותה שכרגע זה לא הכרחי, לאחר שזו, ניסתה לחייג למשטרה.
"את
סתם תפחידי אותה, אין טעם לעורר מהומה. את יודעת שהיא תגן עליו ולמשטרה לא
יהיה מה לעשות כי היא כבר לא קטינה ויכולה לעשות מה שבא לה ועם מי שב..."
היא קטעה את עצמה כשדפנה פרצה בבכי.
ברק ודנה הסתכלו זה על זה, מודאגים מתמיד.
"הוא אמר שידבר איתי יותר מאוחר ואין סימן ממנו" סיננה אלה מבין שיניה כשישבה עם אחותה ליד הבריכה.
"אז אולי תתקשרי אליו את?"
אלה לקחה את הטלפון והתקשרה לסלולרי של ברק. דנה ענתה.
"הלו?"
ניתוק.
"למה בכל פעם שאני מתקשרת אליו, איזה שרמוטה עונה לי?"
"אולי זאת אחותו, למה את ישר מנתקת?" אמרה כשהיא משחקת בידה עם משקפי השמש.
"את יותר מדי תמימה, את יודעת, קרין?"
"לפחות
אני לא פרנואידית.. את אמרת בעצמך שהוא לא יעזוב אותך עכשיו כשאת כאילו
בהיריון. אז תפסיקי להילחץ, את עוד תפילי את ה-webkid שלך" אמרה בציניות
ונכנסה חזרה לבית.
"ילדה טפשה... 'למה את ישר מנתקת' " גיחכה.
היא הסתכלה על הטלפון והחליטה לברר אחת ולתמיד כדי להרגיע את עצמה.
"הלו?"
"מי זאת? איפה ברק?"
"ברק באמצע נהיגה הוא לא יכול לדבר עכשיו, למסור לו משהו?"
אלה התהלכה מצד לצד, לופתת את הטלפון בעצבנות.
"תביאי לי אותו, תגידי שזה חשוב"
לאחר כמה שניות, היא אמרה שברק יחזור אליה מאוחר יותר ושהוא עסוק.
אלה ניתקה בכעס.
"אני אראה לך מה זה עסוק" והתכוונה ליסוע לבית הוריו, עם הבשורה.
"ברק, ברק תעצור פה, נראה לי שראיתי בפינה ההיא אישה שהייתה מצולמת בתמונה בתוך הוילה של רוני"
הוא עצר על המדרכה ודנה יצאה אליה.
"סליחה?"
חנה הביטה בה בסקרנות.
"את מכירה אולי גבר בשם רוני אדלר?"
"מי שואל?"
"אני חברה של שלי" דנה סיפרה לה בקצרה אודותיה והתחננה שתיקח אותה לשלי.
"שניהם כבר נסעו מפה. אני לא יודעת לאן." היא ראתה את פניה הנסערות ואחזה בידה. "אין לכם מה לדאוג, הם סוף סוף ביחד." חייכה אליה.
"מזה אני דואגת. בפעם האחרונה שהם היו לבד, הוא ניסה לאנוס אותה!" חנה לא האמינה.
"אני מתחננת אלייך, תני לי את מס' הנייד של רוני"
בשלב זה, דפנה וברק יצאו מהאוטו והראשונה התחילה לאיים עליה שתוביל אותה לשלי.
"את לא...?" זיהתה אותה מהעבר.
"אני
אחותה של ליה, אימה של שלי ואם אני לא אראה אותה בדקות הבאות, אני אצלצל
למשטרה ואכניס את המנוול הזה לכלא, ביחד איתך! את שומעת?!"
דנה הרגיעה את דפנה ואמרה לה שחנה לא אשמה בכלום והיא מוכנה לעזור.
חנה פנתה אליה והן דיברו בצד.
"אם
את תתקשרי, הוא לא ידבר איתך. אני אתקשר מכאן ואנסה לברר איפה הם.
בינתיים, יקירה, תנסי להרגיע את המסכנה, היא תיכף מתעלפת מדאגה."
דנה חיבקה אותה והודתה לה על טוב ליבה.
"נוסעים?"
"כן, הוא אמר לה שיפגוש אותה בחוף הים ליד הוילה, הוא יחכה ברכב"
"ברק,
בבקשה תיסע הכי מהר שאתה יכול, אני לא מוכנה לאבד גם אותה." יבבה בבכי.
דנה חיבקה אותה. "אל תדאגי, אנחנו נחזיר אותה, מבטיחה לך"
"זו הייתה חנה?"
"כן, היא אמרה ששכחה לקחת מפתחות. אני לא בטוח"
הוא הסתכל עליה ועדיין לא האמין.
"אז את... את לא מתת כמו שסיפרו לי?"
"גם אני חייתי כל השנים בידיעה שאתה מת. רק לפני שנתיים, לפני שסבתא נפטרה, אימא של אימא.... היא סיפרה לי את הסוד הזה."
מעיניו
של האדם הקר שהוא כל הזמן התאמץ להחצין, בצבצו דמעות ופניו החווירו. גם
עיניה של שלי לא נשארו יבשות, אך היא לא ויתרה על רגע הגילוי, והתרגשות של
19 שנים, מצאו את חירותם ברגעים אלה.
"כל המשפחה של אימא שלך החרימו אותי ולא רצו לשמוע ממני. אני משלם על הטעות הזאת עד היום" התייפח.
שלי שמה את ידה בהיסוס קל על ידו ואחזה בו.
"אני רוצה לשמוע ממך את מה שהיה. שמעתי מספיק צד אחד, עכשיו אני רוצה לשמוע את שלך."
רוני ניגב את הדמעות ולקח נשימה ארוכה.
"אני
ואימא שלך היינו הזוג הכי מאוהב בעיר. כמו זוג מהסרטים. אימא
שלך כבשה אותי מהרגע הראשון, את ילד הסטוצים הרברבן." שלי הקשיבה לו
והסתכלה על קמטי האבל שהיו בקצות עיניו.
"המשפחה שלה לא אהבה אותי
מההתחלה. הם אמרו שאני גדול מדי בשבילה, לא מתאים. המשכנו את הקשר הזה
בסתר עד שיום אחד... גילינו שהיא בהיריון. היא מאוד חששה ולא ידעה איך
לבשר את זה להוריה. אני הרגעתי אותה אמרתי לה שנתחתן ואני אוכיח להם
שאנחנו נסתדר, שאני כן ראוי לאהבה שלה, לתמיכה שלהם."
רוני נאנח
והדמעות החלו שוב להופיע. "כשהם שמעו על זה, הם הכריחו אותה להפיל ואימא
שלך לא הסכימה. היא שמרה עלייך כמו על אוצר. היא ברחה אותו לילה מהבית
ובאה אליי. החלטנו יחד שאנחנו בורחים ומתחתנים מחוץ למדינה. הוריה נידו
אותה מהמשפחה ולא רצו לראות אותה מאז." הוא הסתכל לעיניה הדומעות של בתו
וכל כך רצה לחסוך ממנה את הפרטים הכואבים האלה, אבל הוא ידע, שהיא רוצה
וצריכה לדעת את כל מה שארע.
"איפה גרתם?"
"ההורים שלי, סבא וסבתא
שלך, מאוד עזרו. אני הייתי אחרי צבא עם עתיד גדול. לאט לאט התבססנו וקנינו
לנו בית. לאחר כמה חודשים, כשהייתה בסוף החודש השמיני להיריון, החלטתי
לקחת אותה למסעדה, לחגוג את הקידום שלי." הוא נעצר ונדמה שלא רצה להמשיך.
"זה בסדר...בבקשה אל תפסיק"
"בדרך
חזרה לבית, אימא שלך אמרה לי לשים יד על הבטן שלה. 'היא בועטת!' היא קראה
בהתרגשות. שמתי את היד עליה להרגיש אותך ופתאום עבר ג'יפ מהנתיב השני,
סינוור את העיניים שלי, לא הצלחתי להשתלט על ההגה והאוטו התנגש במעקה
הכביש"
"זאת בכלל לא הייתה אשמתך" אמרה שלי, כמעט לוחשת.
"אני זוכר
שלקחו אותי על אלונקה וכל הזמן הזה חיפשתי את אימא שלך, שאלתי איפה היא.
איבדתי את ההכרה וכשהייתי בחדר התאוששות, אחות סיפרה לי את החדשות
השחורות. אותך הולידו בלידה קיסרית, במצב לא טוב ואילו היא... לא הצליחה לשרוד את הלילה."
"היית בלוויה?"
"לא רצו
לראות את הפרצוף שלי. היה לי משפט ויצאתי בו על תנאי. הם ניסו לערער
וייחלו שארקב בצינוק עד סוף ימיי, אבל בית המשפט סבר אחרת."
"אז לא סלחת לעצמך ובנית לך כלא משלך..." השלימה אותו. "אבל, לא שאלת מה איתי? אם אני חיה?"
הרחיקו
אותי
ממך. אחרי חודשיים שלחו לי מכתב שמתת מהפציעות ושאני אתרחק מהמשפחה
שלהם, אחרת... ואני חיפשתי אותך, עברתי בין כל בני המשפחה של אימא שלך.
בבית חולים לא מצאתי שום תעודת פטירה, שום מקום קבורה והם התעקשו שאת אינך
ואיימו שלא אשים שם את רגלי יותר. לא סלחתי לעצמי. איבדתי את כל עולמי, לא
חשבתי שמגיע לי להמשיך לחיות. ניסיתי כמה פעמים להתאבד, ללא הצלחה. איבדתי
כל סיבה טובה לחיות"
שלי התרוממה מעט לעברו וסיבבה את
פניו אליה "אני לא כועסת עליך, אבא" זו הפעם הראשונה שאמרה את המילה הזאת
וזה יצא לה בטבעיות עד כדי שגופה רעד. "אני ידעתי שאבא שלי לא רוצח, בגלל
זה חיפשתי אותך כל כך הרבה זמן ולא התייאשתי. כשסבתא סיפרה לי שאתה חי,
הפנים שלי קרנו מאושר. יש לך סיבה לחיות"חייכה לו.
ידיו של רוני רעדו כשהוא אחז בה וכשהתקרב לחבק אותה, רכב זר התקרב.
"מסינוור האור של המכונית הוא לא הצליח לראות דבר אבל שלי ישר קפצה. "זו דפנה. אלה שני חברים שלי עם דפנה, אחות של אימא."
"אני יודע מצויין מי זאת " אמר ומיד התניע את האוטו לעבר הכביש שנכנס לעיר.
"הוא חטף אותה!" זעקה דודתה.
שלי לקחה את הסלולרי שלה והדליקה אותו. היא רצתה להתקשר ולהרגיע את כולם שהיא בסדר ושלא יכריחו אותה לחזור עכשיו.
דפנה חטפה מידה של דנה את הטלפון "שלי, אל תתני לו לקחת אותך!"
"אל תדאגי, אני לא הולכת לשום מקום. בבקשה, תני לי להיות איתו הלילה הזה, אני רוצה להכיר את אבא שלי"
"אבא שלך מת, את שומעת? הוא מת אחרי שרצח את אימא שלך!"
שלי ניתקה את הטלפון ונשענה על חזו של אביה.
ברק התקשר אליה תוך כדי נסיעה, אבל היא לא ענתה.
"ברק מה עושים?" שאלה דנה.
הוא לא ענה ונסע במהירות אחר הרכב של רוני אדלר.
בפנייה השנייה, רכבו של רוני התנגש ברכב חולף. עשן עלה מהמכוניות.
שלי ואדלר איבדו הכרתם.
ספוילר קטן לפרק הבא והאחרון:
-"היא מתה. אני לא מאמין"
-דנה לא הסתירה את שמחתה לאיה בשיחת הטלפון "זה הגיע לה, אחרי הכל"
הפוסט כנראה יעבור עריכות נוספות במשך הימים הבאים,
חיזרו להתעדכן[:
מי שאין לו כוח לסיפורים בהמשכים, יכול לקרוא את השיר שכתבתי בפוסט הקודם ולהגיב עליו, אם אהבתם [או לא;]
בהמשך לעריכה בצבע אדום ששמתי בפוסט הקודם,
אשמח אם תפרסמו את הקישור לבלוג שלי בכל מקום שאתם יכולים.
במיוחד אם אתם אוהבים את הבלוג הזה והוא חשוב לכם כמו לי.
תודה רבה לעוזרים!
*גם אם אין לכם בלוג, אתם יכולים להירשם כמנויים*
איך נרשמים: מתחת ל"מצב רוח כרגע,"[בתחילת הרשימות] יש מלבן ריק.
מלאו אותו עם כתובת המייל שלכם ואז לחצו מתחת על "הצטרף כמנוי".
עד כאן להפעם.
בהצלחה לכולנו בשגרה האפורה שמתחילה הבוקר ושיהיה לכם שבוע נעים עד כמה שאפשר.
אני אבקר אצל [כמעט] כל מי שהגיב אצלי לפוסט הקודם. DONE
שמור
בטלשמור
בטלשמור
בטלשמור
בטל
שמור
בטל
| |
|
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
