אתם פוסלים אותי מתוך רוע, כך מבלי סיבה.
מנסים לשבור, לקרוע, כמו פרי
מתוך קליפה.
לא ניסיתם להכיר, ישר פסלתם,
עם איקס גדול.
דחקתם צמוד לקיר. רק צחקתם,
בלי לחדול.
פצועה מדממת, עדיין נלחמתי, ושוב הדפתם
לרחוק.
בלי סוף נפלתי אך קמתי, עם עוד צלקת שקשה למחוק.
תנו הזדמנות להתחבר, אני לא מפלצת או בובה.
אם טעיתי, אדע לשפר, אל תשאירו בלי תשובה.
בכל בוקר מתעוררת עם תקווה קטנה בלב.
אולי היום יהיה אחרת, אתפלל שאשתלב.
הפכתי תוקפנית בתגובותיי, ולא מתוך בחירה.
כמה אפשר לשתוק ולומר עוד "די!" למי שעושה לי רע?
אתם פוסלים אותי מתוך רוע, כך
מבלי סיבה.
מנסים לשבור, לקרוע, כמו פרי מתוך קליפה.
לא ניסיתם להכיר, ישר פסלתם, עם איקס גדול.
דחקתם צמוד לקיר, רק צחקתם, בלי לחדול.
מתאכזבת לגלות חברות נוספת, מזוייפת.
נותנת צ'אנס להתחלות, אבל שוב נאנחת,
מתעייפת.
כל יום שמגיע, בשבילה זה התמודדות.
מתבוננת לרקיע ומתנשפת בכבדות.
כמו עכשיו, כך גם אז בילדות,
מנסה לעלות שלב
אך מבינה שזה עדיין לא פשוט...
את השיר הזה כתבתי למישהי שביקשה ממני
במייל.
מאז שהיא מכירה את עצמה, היא לא היתה מקובלת, מכיתה א' ועד עכשיו [נערה צעירה], יש לציין שהיא נמצאת כבר במסגרת שניה מאז.
כל פעם שהיא מנסה להתקרב, היא מתאכזבת לגלות צד מכוער בצד השני, שגובר על
הצד האדיב שבו, שלא רוצה להיות איתה.
היא זורקת השערות לסיבה למה זה כך [
"אולי
בגלל שאני לא יפה מספיק? או שסתם, בא להם להיות רעים אליי"].
היא לא פגעה באיש והיא יכולה להיות מאוד נאמנה וחברותית, אבל אף אחד, חוץ
מחברה אחת שכבר לא איתה, לא נותן לה את הצ'אנס להוכיח.
היא מעידה על עצמה שהיא לא יציבה, כמו שפעם היתה, שזה אומר, שהיא תוקפת
מילולית או פיזית את מי שמציק/מעצבן אותה.
בד"כ, היא יושבת לבד בהפסקות, קוראת ספר ומקווה שיעברו לידה והיא תוכל
להשתחל לשיחה שלהם.
מילה שלי,
תופעת ה"מקובלות" היא לצערי,
מאוד נפוצה בגילאים האלה של גיל העשרה.
יש הרבה שפוסלים אחרים על פי
מראה ועל שטויות.
במקום לנסות להתקרב ולהכיר
יותר וכך להיות מופתעים שזה שהתרחקו ממנו כלכך, הפך לחבר הכי טוב, לאיש
הסוד הכי נאמן,
נוטים ישר לסמן אותו כמטרה
נייחת לצחוק עליו, להרחיק אותו מהחברה ובעצם להחרים בן אדם שלא עשה להם שום
דבר רע.
הבנתי מהמייל שלך, שלמרות
אכזבה אחר אכזבה שמגיעה אלייך, את ממשיכה לנסות ולהתחבר.
מנסה שיכירו אותך יותר טוב
ויחבקו אותך לתוך המסגרת החברתית שלהם.
ובאמת, מגיע לך כל הכבוד על
זה.
כל הכבוד שאת לא מתייאשת וכן
חותרת להכרה מאנשים.
ועם כל זה, אני בטוח שזה לא קל
ודי מתיש.
כתבת גם שנעשית תוקפנית
בתגובותייך לכאלה שמציקים ומעצבנים אותך,
אני לא מתפלא, זה הך טבעי
שתרצי להגן על עצמך מטפשותם של אחרים.
אני לא מעודד אלימות אבל גם לא
מעודד את המשפט "אם נותנים לך סטירה, תן להם גם את הלחי השניה"
נסי למצוא מכנים משותפים,
תזמיני חברה אלייך לבית ומשם לנסות להתחבר אליה טוב יותר, בלי הפרעות של
כאלה שינסו להרוס ולקלקל.
תענייני אותה בתחביבים שלך,
תעשו ביחד דברים.
אני לא אתן דוגמאות לבילויים
משותפים כי לכל אחד יש את המועדפים שלו, אז תמצאי את שלך ולאט לאט, הקשר
יתחזק ואולי ימגנט עוד חברה למעגל שלכן.
קשרי חברות הם מאוד חשובים. גם
אם קשה לייצר אותן, אסור להתייאש.
כי ייאוש הוא האויב הכי גדול
של ההצלחה. בכל תחום בחיים.
בהצלחה!
שמור
   
בטל שמור
   
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
