זועקת למרומים,
מבכיה כה האדימה.
מי הסכים לאלוהים
לקחת בן מזרועות אימא?
כמה דמעות
ולמה עוד,
מה ינחם על האובדן.
אח ואחות,
ידיים רועדות.
כדור כיבה תקוות,
קבע הוא מותן.
עד אנה, אלוהיי, השכול,
ירבה כמו החול.
ישבור לב אב נדכא,
עד מתי נבכה?
ילד לבוש מדים,
את בגדיו, דמו הכתים.
לא יפקח שוב את עיניו,
נפל גיבור בשדה הקרב.
"התעורר!"
זעק חבר
חובש שם את פצעיו.
הדופק אינו חוזר.
"בבקשה, אל תוותר!"
מתחנן, בוכה עליו.
עד אנה, אלוהיי, השכול,
ירבה כמו החול.
ישבור לב אב נדכא,
עד מתי נבכה?
לא רוצה בן מלאך
ולא גיבור
רוצה את הילד שהלך,
הלך ולא יחזור...
את השיר הזה אני מקדיש לכל חללי מערכות
ישראל, מקום המדינה ועד היום, שנפלו על הגנת המולדת.
כתבתי אותו כשחשבתי על
משפחת פרץ,
על הבן אוריאל, שנפל במלחמת
לבנון לפני 12 שנה ועל הבן אלירז, שנפל רק לא מזמן והותיר משפחה מרוסקת.
אב המשפחה, נפטר זמן קצר לאחר מות בנו הראשון במלחמה. משברון לב, כך
אומרים.
האימא מרים, שליבה נופץ כבר בפעם השלישית, לא מוצאת נחמה.
שואלת ושואלת את אלוהים
"למה?"
קראתי את הכתבה הגדולה שעשו עליה ב"ידיעות" ופשוט קרסתי מכאב.
בכל פעם שנהרג לנו חייל, אנחנו אומרים "הלוואי וזה יהיה החלל האחרון"
כל פעם מחדש אנחנו נקראים להתעורר למציאות הקשה של מדינתנו.
ובכל זאת, למען אותו דם יקר שנשפך כדי להגן על אזרחיו,
לא נאמר נואש ונניף את הדגל בגאון.
זה לא המקום לא לציניות ולא לפוליטיקה. על אף כל השחיתויות והאלימות והתוהו ובוהו
שמתרחשים כאן מדי יום,
לא ניתן לאויבנו את הסיפוק שמאסנו והרמנו ידיים.
לא לשם כך איבדו משפחות את בניהם, לא לשווא אנו שולחים את הדבר היקר מכל, לעמוד
בחזית לסכן את חייו מול אויב קר, צמא דם וחסר צלם אנוש.
וגם עכשיו, לא נשכח את גלעד שליט
ונתפלל לשובו, בריא ושלם לחיק משפחתו ולמדינה כולה שמתגעגעת ודואגת.
*גלעד שליט נמצא בשבי
כבר: 1,387 ימים.*
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
