יודעים לאיזו מסקנה הגעתי?

שאני לא כלכך נלהב לחזור לכתוב כאן.

כן, זה הפתיע גם אותי

מאז מה שקרה פה עם בן אדם מסויים [לא, לא אף אחד מההנהלה לא קשור לזה],

הבנתי שאבד החשק לעדכן בישראבלוג.

לאלה שישמחו, חכו דקה, עדיין לא סיימתי.

זה פשוט הביא אותי לנקודה ש... קשה לי להבליג, עד כמה שאני רוצה לשים את זה מאחוריי.

כן, זה קשור לאותו שיר שכתבתי למישהי לסרט שלה.

זה השפיע על הכתיבה שלי,

לא יודע להסביר את זה, אולי אתם תדעו.

בכל פעם שאני נכנס לכאן, אני אוטו' חוזר לאותם ימים של בין כיף לסוג של עצבות, בין אמון לאכזבה טוטאלית.

זה כבר לא קשור ישירות לאותו בן אדם, אלא להשפעה שהשאיר אחריו.

פעם הייתי כותב כל פוסט בהתלהבות, בהתרגשות של הפעם הראשונה, של ציפייה כבר לפוסט חדש, אחר.

לא יודע מה קרה לי.

כל פעם אני מאשים את העבודה שלי, את העיסוקים האישיים, אבל לא תמיד הייתי עסוק.

היו לי ימים שיכולתי לכתוב בלי לחץ.

חשבתי לעצמי מה הייתי מייעץ לי אילו מישהו היה נמצא במצב שלי ומבקש עזרה.

מה הייתי אומר לו.

אז דרך אחת היא למצוא מקום אחר ואז עם הזמן, כשארגיש טוב יותר עם העבר הזה, לחזור לפה בהדרגה.

אבל יש בעיה עם הדרך הזאת,

אני לא מסוגל לכתוב באף מקום אחר מלבד ישראבלוג. ניסיתי.

כי רויאל זה המקום שלי בסופו של דבר.

אז כן,

רמת העידכונים שלי לא כמו פעם.

אני מנסה, האמינו לי שכן,

לא הפסקתי לאהוב לכתוב. להיפך, אני סובל מזה שאני לא.

מציק לי ברמות שאני לא יכול כבר לתאר

אבל זה כאילו, אני לא יכול לשהות באותו מקום שספגתי ממנו "בום" מאדם שהכי פחות ציפיתי ממנו.

לא רוצה שזה ימשיך להשפיע עליי, אני נלחם עם זה בציפורניים.

פעם, כשהייתי פותח פה דף ריק, הייתי ממהר למלא אותו בשורות, לעצב אותו במילותיי

עכשיו? מחפש להיות עסוק מדי מכדי לכתוב.

אני אנסה להוציא פוסט חדש עוד היום,

תחזיקו לי אצבעות שאני עדיין יכול.

שלכם,

רועי