אזעקה חותכת את האוויר, ריצה למקלטים.

מטח כבד על העיר, כולם סביב מבועתים.

אחד, שניים, זה לא הסוף וכבר שישה...

"הפעם זה לא ייגמר בטוב" לא חושבת, מרגישה.

האש, הצעקות, יש פצועים,זה לא הזמן לבכות

נוקפות השניות, כבר 10 דקות,

רצה כמו הרוח,  "זוזו!" נדחפת, "הם מחכים!"

עזרה ראשונה, עוד חוסם עורקים.

רואה אותו שוכב, הוא בלי רגל, איבד הכרה.

צריך להחזיק היטב, אוי לא... אחד נקרע.

הוא צועק. חוסם עורקים מאולתר, אופציה שנשארה.

מנסה להדק, הוא מתפתל, אבל חייבת,

אין ברירה!

זה לא הזמן לאבד עשתונות, אחר כך, עכשיו אסור.

האצבעות רועדות, צריך לשמור שזה יהיה קשור.

"אימא! תביאי עוד חוט, עוד חוסם עורקים!"

אני לא אתן לו למות, צריך להיות בשבילו חזקים.

"אימא, נו", צועקת שיביאו גם קרש, אני חלשה מדי.

מסביב מלא דם, שמתפזר חרש, לא פוסח גם על בגדיי.

הוא איבד את רגלו, לוקחים אותו לסורוקה, נקווה לבשורות מחר.

מתפללת שהחוסם עשה את שלו,

אבל לא, זה עדיין לא נגמר.

ברדיו מדווחים על שני פצועים, אחד נהרג.

אלוהים,

שזה לא יהיה הוא.

לאף אחד אין מושג...

טלפון. זה אבא, בבית החולים,

ממתין לניסים.

הוא טיפל בעוד פצוע, שנפגע מרסיסים.

שוב צעקות, הפעם חזקות יותר!

משטרה, אבולנסים, "להתפזר!"

יש בלון גז שמאיים להתפוצץ, "תתרחקו מיד!"

זה אף פעם לא מסתיים ב"רק" עוד גראד.

חצי שעה לאחר מכן, אני קולטת פתאום.

הלב שלי מתרוקן. לא, זה לא היה חלום.

הדמעות מתחילות לרדת,

אני כולי רועדת...

לא רציתי שזה יקרה, זה עדיין לא נקלט.

חיה במציאות -

בין חיים למקלט.

הבחורה הגיבורה הזו, שלחה לי בקשה למייל בתקווה שאוכל לבטא את שחוותה באותו יום נורא.

אני מאוד מקווה שהצלחתי.

***

תוכלו לקרוא עליה בקישור הזה.

וזה גם הזמן לשלוח לתושבי הדרום המון כוח.

כאחד שחי רחוק מכל ה"בלאגן", הצלחתי להרגיש ולו רק במעט, דרך כתיבת השיר,

את הבעתה והפחד בכל אזעקה וירידה למקלטים.

ארינה,

המון תודה גם ממני, על אומץ ליבך ועל קור רוח שהצילו בן אדם.

תודה גם לאביך שעשה את אותו הדבר והציל חיים נוספים.

שנשמע רק בשורות טובות, אמן.