לו היה ניתן לשלוט על לבי, ידי לא הייתה מציירת לבבות

לאהוב אותך, מרגיש לי טבעי, אך במקום זה, גורם לי לבכות

מחפשת בשבילך היגיון, הכל נראה לא מציאותי

הדקות רצות על השעון, תתעורר, אני מציעה לך אותי!

עיניך מתחננות שלא אקשיב, אך קולך צועק שאלך

אוחז שוב בלב "אתה מכאיב!" ואתה אפילו לא שם לב איך...

האהבה הזאת משחקת בחוטים וידיך פורטות לי אמנות

התווים האלה כלל לא פשוטים - ממשיך מזייף,

ומה עם הזדמנות?

רוצה שתישאר ומודעת לקשיים, מימין ושמאל

אתה לרגע מחייך, מלטף את הפנים ואז שוב מתחרט,

בדיוק כמו אתמול.

אני לא נדנדה, מרגיש לך בובה? אני נחנקת,

ואתה עם הגב

אז תגיד, מה החלטת? נו, אתה בא?

עונות מתחלפות ואני כמו הסתיו

תקוות מתייבשות בתוך הלב, מאבדות כוח ונושרות

כל אחת נתלשת, בעצב, בכאב, (ואני אפילו ולמרות)

ממשיכה לנטוע חדשות ותיכף הכל כבר נגמר -

בתוך שק של אהבה ורגשות,

רק הגעגוע הוא זה שנשאר.

את השיר הזה כתבתי לה, מתוך בקשות המייל.

היא חווה כרגע אהבה עם קשיים, שלמרות שהם קיימים,

קשה לה לעזוב ולוותר.

***

אני חושב שזה די מוכר לכולנו, לא?

במצבים כאלה, לא רוצים לשמוע ש"זה לא יעבוד,"

או לשמוע היגיון כזה או אחר,

רוצים שיעזבו אותנו עם התקווה הזאת שאולי תצמיח פרי.

אז בשבילך, יקרה,

אני מחזיק לך אצבעות!

מקווה מאוד שקלעתי לרגשותייך ושאהבת את הקטע.

ד"א,

יש לה יום הולדת 19

כנסו למזל"ט אותה פה.

[את הברכה שלי, את תקבלי במייל]

משפט השבוע: "אנשים חושבים שאנו עצובים בגלל שיש לנו צרות, אבל האמת היא שיש לנו צרות בגלל שאנחנו עצובים. (רבי שלמה קרליבך)"

זה הכל לבינתיים,

למי ששכח או לא ידע, בתאריך 9/1 הבלוג חוגג חמש שנים.

כולכם מוזמנים!