וואו, 5 שנים בישראבלוג.
[:
אז מה על הפרק:
- כמה מילים, מי שמתעצל, שישר יירד למטה ויפרגן למקסימות שהכינו לי ברכות[;
- סטטיסטיקות
- קישור לבלוגלדת 4!
- הברכות שלכם.
טוב,
השנה, הכי קשה לי לכתוב את פוסט הבלוגלדת. אני כולי מטען רגשי.
אותו
מטען רגשי השתלט עליי, בצדק או שלא, על קצב הכתיבה שלי כאן, שירד באופן די
קיצוני. זה קשור גם ללו"ז שלי והעבודה+לימודים והחיים האישיים וחבל שאין
יותר שעות ביממה,
אבל אני חייב לומר ולהיות הוגן, קצב הכתיבה שלי ירד כאן גם בגלל כמות התגובות שירדה באופן דרסטי.
הקש
ששבר את גב הגמל היה, כשכתבתי למישהי מתוך בקשות המייל שיר, שכולם יכולים
להעיד שאני משקיע את כל הנשמה שלי בקריאת התוכן, בהבנת המקרה, בכניסה
לנעליים של מושא השיר, במתן ייעוץ חברי, במתן במה לנושא שאולי עוד אנשים
יזדהו ויוכלו לייעץ אף הם מניסיון אישי ועד לבחירת תמונה מתאימה וראויה.
יש
כאן שיכולים להעיד שלוקח לי שעות עד שאני מפרסם שיר גמור, שכל שניתן זה
לפרסם אותו בלי כל השאר בשתי דקות, אבל לא, אני יודע שזה חשוב גם מה שאני
כותב מתחת.
היו פעמים שלא כתבתי וקראתי בתגובות שזה היה חסר וביקשו
ממני להוסיף את "המילה שלי". הכל באהבה. כל פוסט ופוסט שיש בארכיון הארוך
הזה.
אותה אחת, ששלחתי לה קישור ישיר למייל ודאגתי שתקבל באופן אישי
את מה שביקשה ממני, כמו שאני נוהג תמיד עם כולם, לא הגיבה המון זמן ולאחר
ששלחתי הודעה, חשבתי הרי שזה לא מצא חן בעיניה או שלא קלעתי, חשוב היה לי
לדעת שהיא מרוצה.
עזבו תגובה בבלוג, אבל תשובה במייל, לפחות. כבוד מינימלי. זה לא שאני כותב חמשיר ושם את החותמת של השם שלי ויאללה.
וזו לא רק היא, זה כמה. אבל זה היה הקש האחרון.
הרגשתי זלזול רב. לא רק ממושאי השירים, אלא גם קוראים ותיקים שהסתפקו בקריאה והייתי צריך לנחש שהם היו פה ואהבו.
הרבה פעמים קראתי "אבל אתה כותב בשבילך, מה אכפת לך מהם, תמשיך במה שאתה אוהב" - אז אני אכתוב את התשובה שלי לזה גם כאן:
אם הייתי כותב יומן אישי ושירים שמוקדשים רק לעצמי או לחברה או לאנשים קרובים אליי, וואלה הייתי אומר "אתם צודקים!"
אבל תשמעו, זה לא.
אני כותב [גם] לכם. גם אם לא אתם אלה שביקשתם את השיר הספציפי. מה שאני כותב מתחת לשיר, זה לכולם, לכל אחד שחווה כך או אחרת.
כתבו לי גם הרבה בתגובות "זה כאילו נכתב עליי. לא אותה סיטואציה אבל השיר יכול להתפרש גם לכיוון שלי" זה תענוג לקרוא כאלה דברים.
איפה
הקוראים הותיקים שלי, אלה שמגיבים לי גם בפייסבוק, אלה כשלקחתי הפסקה מדי
פעם, שכתבו לי מיילים לחזור, שהם מתגעגעים, שהם מחכים לפוסט חדש? אני יכול
להבטיח לכם ש98 אחוז מהם, לא הגיבו לי כשחזרתי. למה?
מישהו שכותב -
ואני לא מחשיב את עצמי לא סופר, לא משורר ולא שומדבר כזה, אלא רק מישהו
שכותב - כמה ונכסף לתגובות, לפידבקים. אני לא אומר שאם לא אהבתם אז בכל זאת
תגיבו ותלחצו לייק, אני האחרון שביקש והאחרון שיבקש את זה, להיפך. תמיד
אני אומר "אם אהבתם"
אני לא מחפש שתחזירו לי טובה, אני לא
עושה את זה בשביל תמורה בכוח, רק תגובה. וזה לא שאני אגואיסט. אני כל הזמן
מבקר את כל מי שהגיב אצלי לפוסט האחרון, מבקר ומגיב ולא תגובות של "יהיה
בסדר, יומטוב" אני מגיב מהלב שלי, בדיוק כמו שאני מייחל לו מכם.
תסתכלו כמה פוסטים אחורה, פוסטים שהיו לי עשרות תגובות והיה לוקח לי 4 שעות לבקר אצל כולם.
קשה לי ומי שנמצא בקבוצה שלי בפייסבוק, יודע מזה, ואני חייב להדגיש ולומר בקול חזק "אני לא מדבר על כולם. כל אחד יודע על עצמו" יש כאלה שעושים לי אור בפנים, חיוך מאוזן לאוזן לכל היום עם התגובות החמות שהם משאירים אחריהם ומתמידים עם זה פוסט אחרי פוסט.
אני תמיד מחכה לפידבקים שלכם בבלוג, לראות שאני לא סתם כותב ולא מזלזלים.
יקרים
שלי, כשאתם אומרים לי בפייסבוק שאתם לא מפספסים אף פוסט, זה לא תורם לי אם
לא הגבתם. אפשרתי מזמן את זה שתוכלו להגיב בלי שם משתמש למי שאין לו בלוג
וגם למי שיש אבל לא רוצה שייכנסו אליו.
כל הזמן חשבתי איך גם לקדם אתכם, את הכתיבה שלכם, פתחתי פרוייקטים על מים, תאונות דרכים ועוד.
עשיתי את הפרויקט כתיבה שיש ברשימות, תחרויות רויאל כדי לדרבן אתכם לכתוב.
אני לגמרי מרגיש וחושב שאני נותן ונתתי את הנשמה שלי כאן.
אני
שונא את המצב הזה שאני כותב בדף של רויאל בפייסבוק "תגיבו", פעם לא הייתי
בכלל צריך. דקה אחרי פירסום הפוסט - רכבת של תגובות ופידבקים.
כשהגעתי למצב כזה גמלה בליבי החלטה, החלטה שלא תגרום לי להפסיק לכתוב כאן ומאידך, לא תגרום לי לצפות לתגובות.
כמו
שכתבתי למעלה "אם זה היה יומן אישי", אז אני פשוט אחזור למתכונת הראשונה
של הבלוג, שאני כותב על סיטואציות בחיי וגג על אקטואליה ועל נושאים בוערים
כמו הפוסט הקודם על לי זיתוני ז"ל.
זה לא עונש וזה לא
מכעס, אני מת על הקוראים שלי וחלילה לא מטיף, גם אם זה נשמע ככה, אני הייתי
חייב להיות הוגן לכם ולעצמי ולא לשחק אותה כאילו הכל בסדר, כי לא הכל
בסדר.
אחרי שאני רואה מה כתבו לי לפוסט בלוגלדת, זה למטה
למי שהתעייף לקרוא אותי, אותה החלטה היתה קשה מאוד בשבילי, כי אני באמת
אוהב אתכם ובאמת מעניין אותי מה כואב לכם ואם אני יכול לעזור? הכי אושר
שבעולם! שום זהב לא ישווה לזה.
אני משאיר את השאלה הזו
לדיון, אם להמשיך במתכונת הנוכחית של כתיבת שירים מתוך בקשות המייל או
לחזור ולכתוב רק בשבילי ובכך לא לצפות ולא להתאכזב מאף אחד.
ואם להישאר במתכונת של בקשות שירים מהמייל, אם תהיה לכם הנכונות לשנות את המצב ולהגיב.
מקווה שאתם באמת מבינים אותי ולמה אני מרגיש ככה.
* ד"א, גם אם לקחתי ואם בעתיד הרחוק אקח הפסקות, אני תמיד חוזר לרויאל, כי בסך הכל - זה הבייבי שלי...
קצת סטטיסטיקות?[:
טבעות:
מהלב אל המקלדת 977 בלוגים
אלוהים הוא קבוע 32 בלוגים
צוחק/ת לקשיים בפרצוף 120 בלוגים
כניסות: 302,276
[מוזר,
עכשיו כשאני מוסיף את השירים שכתבתי לתוך הרשימה, כי הגיע הזמן לעדכן, אני
רואה ששיר אחד היה בטיוטה משום מה ולא אני שמתי אותו שם. שיר שהגבתם עליו
וגם מספר השירים נראה לי תמוה ומי יודע עוד כמה דברים יש בפוסטים ישנים שלי
שאין לי מושג מה קרה להם, אני אברר את זה גם עם ההנהלה. עריכה 15/1: שממשיכה לשים זין]
מספר "הקוראים שלי" כל יום משתנה ואני מקווה שרק לטובה.
פוסט בלוגלדת 4:
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=375595&blogcode=12258367
נעבור לברכות שלכם.
תודה רבה רבה רבה לכל אחת ואחת מכן!
♥♥♥
♥♥♥
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=657581 ♥♥♥
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=733404 ♥♥♥ לחצו על התמונה להגדלה.
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=617437 ♥♥♥
פוסט הקדשה מנסיכה מעולם אחר ♥♥♥
כנסו לראות
יקרה ואהובה שלי, שמחתי שוב לראות שחזרת ♥♥♥
פוסט מזל טוב לבלוג
יהיו פה עוד עריכות אני מניח במשך השבוע ובעיקר בהתחשב בשעה שאני כותב את הפוסט ובטח שכחתי דברים.
לא יודע למה עצוב לי, יום הולדת אמור להיות שמח, לא?...
ד"א, אני אגיב לכולכם בפוסט הקודם וכמובן אבקר
אם ירצה ה', מחר במהלך היום. DONE
הרבה אהבה ממני ועד לפעם הבאה,
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
