שוכב על הגב, מתקשה לעכל.
בתקרה הגבוהה, כבר שעות מסתכל.
היית לבד, בלי אישה, עם 2 בנים,
אפסים, שלא ביקרו אותך שנים.

לימדת אותי להעריך דבר קטן כגדול
"אין דבר כזה לא רוצה, ואין גם לא יכול."
בני אדם כמוך, ספק אם ישנם.
קולך הרם והצחוק, היו כבר ואינם.
ביקשת שאספר על היום שעבר עליי.
כשהייתי מהוסס, ייעצת לי מה כדאי.
שמחת, צחקת, התרגשת יחד איתי.
כששאלתי לשלומך, הרגשת חי ואמיתי.
כשהייתי הולך, ביקשת שאחזור שוב.
"כשאתה בא אני מרגיש מישהו, מישהו חשוב."

אבל אתה? אתה עזבת בלי לומר.
השארת אותי פה,שבור, עם טעם מר.
לא נתת לי להיפרד וסגרת עיניים.
עכשיו אתה עם המלאכים גבוה בשמיים.
אני יודע שהוקל לך, אני יודע שטוב.
עכשיו אתה לא לבד, עכשיו הפסיק לכאוב.
בשבילי היית עוד אבא, בדמות של מלאך.
שהיה פה לזמן קצר,
ולשמח את המלאכים מיהר והלך.

אני אמשיך לבקר ולספר עליי.
כשאהיה מהוסס, אשאל אותך מה כדאי.
וכשאפחד, אני יודע שתהיה איתי.
כי כשאתה מחייך, אני מרגיש חי ואמיתי.



לא יודע אם סיפרתי לכם פה באחד מהפוסטים היותר ישנים,
אבל יש אחד, בודד שהיה מאושפז בבי"ח.
הכרתי אותו במקרה אחרי שהייתי שם, לא קרה לי כלום, סיפור ארוך זה לא משנה.
איש לא צעיר ולא מבוגר, שחי על זמן שאול.
בודד, בלי אישה, עם 2 ילדים ששכחו ממנו [ומגיע להם למות בייסורים].
לאט לאט התחברתי אליו, ומצאתי את עצמי הולך לבקר אותו פעם/פעמיים בשבוע באופן קבוע.
כבר מס' חודשים.
וכמו שהעולם יודע לפעמים להיות,
הוא נפטר.
בבקשה, בלי לשאול שאלות, לא יכול לענות או לדבר עם אף אחד.
אני לא ממש יודע איך להתמודד עם זה, וחנוק לי בגרון.
אני ממש לא יודע.