אנחנו טובים בלפוצץ הכל.
ווינרים בלהוציא את הקול.
דלתות נטרקות זו השגרה.
נזרק על המיטה מביט בתקרה.
את גורמת לי לשבור את הכלים!
את זועמת ומדגישה הבדלים.
אומרת שאני מתעלם מדברייך,
ומי זה ששוב פעם רדף אחרייך?
גם כשהתנתקת וזרקת עלבון,
את הלב ריסקת בלי שום חשבון.
כמה אפשר להבליג ולהתאפק?
כך כלום לא נשיג חוץ מעוד ספק.
מתווכחים תמיד, לא נמאס לריב?
במקום ידיד, יצרת לך עוד יריב...
מרים דגל לבן, נכנע, אין בי כוח.
מתרחק מכאן, בכוונה כדי לשכוח.
הבטחת שהפעם זה יהיה אחרת,
נתת לי מילה שלא נחזור לאותו הסרט.
ואני האמנתי, או רציתי לפחות.
כנראה שאת הלב הזה לא ניתן לאחות...
בשנייה את מתהפכת מחיוך לזעם.
קרובה שוב ללכת, כך קורה בכל פעם.

אולי זה לא אמור היה להיות,
ואולי לחוד נועדנו לחיות.

לא, אל תחשבי שלי לא אכפת.
את קוטעת אותי בכל אמצע משפט!
מרוכזת בעצמך בלי להסתכל לצדדים.
אם תגידי לי איך, אעלים ממך את הפחדים.
תפסיקי להיות מה שאת שונאת שאני!
בתסכול רוצה לבעוט, רגש עצבני...
את מוותרת מהר, שזה משגע.
רוצה להישאר,תאמיני לי, מתגעגע...
את לא משאירה לי ברירה, קם ועוזב.
יכולנו לסיים בטוב ולא ברע,
אילו רק היית יודעת
               כמה אני אוהב.