האם קיימים המשפטים ההם,
שיתארו כי בלעדיך לבי אינו שלם?
האם קיימות בכלל, המילים הנכונות,
שלהגדרה כאב וגעגוע הן עונות?
האם קיים משהו אחד מזה בחיים
שיפסיק לי כבר לשאול כל פעם האם?!

הזכרונות לא מפסיקים לצוף,
מתבוננת במראה בשיער אסוף.
החיוך כבר לא מתעקל כמו בעבר,
המרחק ממך אותי לשניים שבר.
הלב מתפקד ומראה שהוא חי,
אבל חוץ מזה... יש לו טעם לוואי.

כשהיית קרוב, הכל נראה בינינו ורוד.
כשהחלטת לעזוב, נאלצתי את זה לשרוד.
כשהמרחק הפריע, נשכתי שפתיים.
קולך אותי הרגיע, הסתפקתי בזה בינתיים...
הבטחת לא ללכת ליותר מדי זמן.
חיכיתי וחיכיתי ואתה עדיין לא כאן.

דחקתי בך שכבר תגיע.
כבר לא היה משהו שיעודד, משהו שירגיע.
הרבה אהבה שרוצה להתפרץ.
אהבה שאי אפשר למרוח, ולה לא לתרץ.
היא לא דעכה רק גדלה ועמי לא הטיבה.
עוד דמעה ברחה ואת הלחי לי הרטיבה.

הרגשתי שאני חונקת יותר מדי.
אמרתי לעצמי ש"זהו, ש-די!"
האהבה שלי אליך גרמה לי לחשוב,
אולי אתן לך ללכת ותמצא משהו יותר טוב.
ואתה?אתה רק חשבת " כי הפסקת לאהוב"

היו הזדמנויות ולא רציתי אף אחד
עד שתבוא, לא היה אכפת לי להיות לבד.
נשארתי נאמנה, בחורה מאוהבת.
אהבתי אליך, מנעה כל בגידה כואבת.

ואיך אסביר לך שאתה עדיין האיש,
עדיין היחיד שארצה להרגיש.
איך אוכיח לך שהבנת לא נכון.
איך אניס את הספק, איך אמיס את הקרחון?

ורק תגיד לי, תגיד לי האם...
האם קיימת אהבה כזאת בחיים?